כ"ח באייר הוא תאריך מיוחד עבור כל אחד מתושבי ירושלים, כשהסיפור העומד מאחוריו מתחיל עוד במלחמת תש"ח, במהלכה נפרץ אמנם המצור על ירושלים, אך העיר העתיקה נפלה בידי הירדנים. התוצאה העגומה הייתה חומה גבוהה שהפרידה בין שני חלקי העיר ירושלים, כאשר העיר המערבית הייתה בידי ישראל, אך העיר המזרחית ובתוכה הרובע היהודי והכותל המערבי - שריד בית המקדש ולבה של ירושלים, נפלו לידי הממלכה הירדנית, ויהודים לא הורשו להגיע למקום.
הרב יצחק אביגדור אורנשטיין הי"ד, תלמיד הגר"א מחד וחסיד חב"ד מאידך, אשר כיהן כרב הממונה מטעם היישוב על הכותל המערבי, תיאר את הנעשה בכותל ביום בו הכריז האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות: "במשך היום בקרו בכותל כאלף וחמש מאות איש. הקצין הבריטי מר גוטלט, קצין העיר העתיקה, ביקר בכותל לפני הצהריים. מסרתי לו על תפלת הרבנים הראשיים לארץ ישראל בכותל ביום השישי".
בהערה שנוספה לעדות הרב אורנשטיין נכתב: "בזה תם יומן הכותל...מכאן ואילך לא יכלו יהודים לבקר בכותל ולהתפלל לידו, עד יום כ"ח באייר תשכ"ז". את המילים הללו לא כתב הרב אורנשטיין הי"ד. הוא וזוגתו הרבנית, נפלו חלל בקרבות על העיר העתיקה.
לאחר 19 שנה, פרצה מלחמת ששת הימים, שגולת הכותרת שלה הוא ללא ספק איחוד ירושלים ושחרור הכותל, אשר הרטיט כל לב יהודי. במהלך המלחמה, שחררו כוחות הצבא במהירות את חלקי העיר. חטיבת הצנחנים פרצה אל בית הספר לשוטרים בצפון העיר, השתלטה על גבעת התחמושת, התקדמה אל הכביש העולה להר הצופים, והגיעה אל מוזיאון רוקפלר מול החומות. חטיבת הראל כבשה את אזור נבי סמואל ותפסה את הר הצופים. הצנחנים המשיכו להילחם ופנו להר הזיתים. אחד הטורים פנה מערבה ופרץ לעיר העתיקה דרך שער האריות. במקביל, פרצה החטיבה הירושלמית מכיוון שער האשפות, אך לא הגיעה לכותל אלא לרובע היהודי. לאחר מספר שעות מרגע הפריצה לעיר, התרחש מאורע היסטורי, כאשר מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף משנה מוטה גור, הודיע בקשר כי הר הבית בידינו.
התמונה המפורסמת של שלושה לוחמי צנחנים מותשים, נושאים את עיניהם בתום הקרב למקום הקדוש, תועדה באותם רגעים מרגשים. הצנחנים התקרבו אל הכותל המערבי ובעיניהם דמעות. הם ברכו ברכת "שהחיינו" יחד עם הרב גורן, הרב הצבאי הראשי, שתקע בשופר אל מול אבני הכותל, שעמד איתן, כסמל לתמצית כיסופיו וכמיהתו של עם ישראל לגאולה השלמה.
חיים אושרי, אחד משלושת הצנחנים שתועדו, תיאר בראיון שהתפרסם באתר ישיבת אש התורה, מה עבר על חטיבתו בימי המלחמה, עד לכיבוש ירושלים. אושרי היה אז חייל צעיר בגדוד 66 בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
חטיבה 55 גויסה לסייע לחטיבות פיקוד מרכז בהדיפת הצבא הירדני, שיפור גבולותיה של ירושלים העברית, ויעד נוסף שהיה נדמה אז כחלום רחוק: שחרור העיר העתיקה.
"ביום שני בערב" מספר אושרי, "הגענו לשכונת בית הכרם. תושבי השכונה קיבלו אותנו במאור פנים והרעיפו עלינו אהבה. כמה מהם שהיו בעלי מכשיר טלפון, ביקשו מאיתנו להתקשר להורינו. בתוך תוכינו ידענו, כי יתכן וזוהי שיחת הטלפון האחרונה שלנו".
הגדוד של אושרי נדרש לפרוץ דרך מגבעת התחמושת להר הבית. הקרב היה קשה, והסב אבדות רבות לכוחותינו, אך הם נלחמו בשיטתיות ובחירוף נפש, בהתאם לערכים עליהם חונכו - גבורה, דבקות במשימה, עזרה לחברים תחת אש, יזמה ותושייה.
החלום מתגשם
בשעה 9:15 מתקבלת הפקודה לכבוש את העיר העתיקה. חיים אושרי מתאר: "המראה של הר הבית שנגלה לעיננו, הכיפות הבוהקות מסביב כשעליהן מתנפצות קרני השמש ומסביב עדיין עננים של בוקר היה מבחינתי המראה של ירושלים אליו השתוקקנו כל השנים. אני זוכר בעיקר תחושה של התפעמות, של עצירת נשימה. הנה ירושלים עליה קראנו ואותה זכינו לראות רק בתמונות עומדת כאן לפנינו".
זמן קצר אחר כך, המח"ט מדווח לפיקוד: "הר הבית בידינו".
אושרי משחזר כיצד "המוני חיילים מאובקים, עייפים צועדים כולם בכיוון אחד. חיילים דתיים ושאינם, כולם רצו להגיע אל הכותל, לגעת באבנים אליהם השתוקקנו כל כך הרבה שנים. רגע הפגישה עם הכותל היה רגע של התרגשות גדולה. רגע של הגשמת חלום. הרחבה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב. ידענו שלמרות הכל, שילמנו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו".
כיום, ירושלים היא אכן עיר משוחררת ומאוחדת, אך בלב כל יהודי נישאת בכל יום תפילה לראות בגאולתה במהרה בימינו, אמן.
