העיר ירושלים ידועה במנהגיה המיוחדים, המוזכרים עוד במשנה ובגמרא, שברובם שמורים לבני ירושלים בלבד, וחושפים את ייחודה של העיר. מקורם של המנהגים מתייחס לתקופת הבית השני והדורות הראשונים שלאחר חורבן הבית. חלק מן המנהגים הפך במשך השנים לנחלת כלל עם ישראל, המצפה בכל יום לגאולה ובניין בית המקדש השלישי.
חתונה ירושלמית: זמר ותופים בלבד
אם הזדמנתם לחתונה ירושלמית אשכנזית, בוודאי יצא לכם לראות את ה"פויקער" (=מתופף ביידיש) בפעולה. בחתונות אלו, לא תמצאו להקת מנגנים, גיטרות וחצוצרות, והן מתנהלות בליווי תופים וזמרים בלבד.
הסיפור העומד מאחורי המנהג, מרתק: באמצע המאה ה-19 (בשנים תרכ"ה-תרכ"ו) הפילה מגיפת כולירה פתאומית חללים רבים בירושלים. הרב מאיר אויערבאך מקאליש, אב בית דין הקהילה האשכנזית בירושלים, ערך שאלת חלום וכתב על פיסת קלף את השאלה, אותה הניח מתחת למראשותיו. בחצות הלילה, התעורר לפתע הרב מאיר משנתו וראה מול עיניו את הפסוק: ""דומה דודי לצבי או לעופר איילים, הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים).
הרב מאיר הלך להתייעץ עם רבו, המקובל רבי רפאל ידידיה אבולעפיה שהיה בקיא בחכמת הנסתר, שהסביר לו כי הכותל המערבי תובע את עלבונו; כאשר בית המקדש עומד בחורבנו, שמחתו של אדם מישראל אינה יכולה להיות שלמה בעת נישואי צאצאיו, ואילו בני ירושלים עורכים חתונות בליווי כלי זמר ונגנים! ולכן נגזרה גזירת המוות, ובשר הקהילה הותר כאיילות השדה.
מתוקף תפקידו כאב"ד הקהילה, כינס הרב מאיר את בית הדין והכריז כי מעתה יקבלו על עצמם בני ירושלים שבעת שמחת חתן וכלה לא יושמעו כלי זמר. מסופר כי המגפה נעצרה מספר ימים אחר כך.
שבת ירושלמית: 40 דקות לפני
הירושלמים נוהגים להכניס את השבת 40 דקות לפני השקיעה, בניגוד למנהג שאר ערי הארץ, בהן מכניסים את השבת רק 20 דקות קודם השקיעה. בערים שנוסדו על ידי אנשי ירושלים, כמו פתח תקווה ובית שמש, נוהגים גם הם כך. לעומת זאת, מרן הרב עובדיה יוסף התנגד למנהג זה. לדבריו, זו תקנה של רבני האשכנזים וכל גאוני הספרדים כלל לא נהגו כך.
קבורה ומנהגי אבלות
אין מלינים בעיר את המת, וקוברים אותו עד הלילה. לפי מנהג הפרושים, הילדים אינם מלווים את הוריהם לקבורה, ואף נהוג במקומות מסוימים להכריז בחרם לפני הוצאת המת מהבית, כדי למנוע מצאצאיו ללוות אותו.