ציווי מיוחד יש לנו בחג הסוכות. לשמוח. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים ועף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".
כיצד ניתן לחייב את האדם להיות שמח? הרי מדובר ברגש הלב, וכידוע, לא ניתן להכריח את האדם להרגיש רגש כלשהו.
שאלה דומה שואלים במקורות רבים על מצוות "ואהבת". כיצד ניתן לחייב אדם לאהוב מישהו, דבר שהוא תלוי ברגש הלב. התשובה המבוארת על כך בספרי חסידות רבים היא, כי על על ידי התבוננות בדברים המביאים לאהבת ה', הרגש מושפע ומתחיל לחוש אהבה.
כך גם בעניין השמחה: על ידי התבוננות בניסי יציאת מצרים, לזכרם אנו יוצאים לשבעת הימים הקרובים מדירת הקבע לדירת הארעי, נחוש ברגש השמחה.
החיוב לשמוח הוא בכל שבעת ימי החג. אומרים בשם הגאון מוילנה, שאת היארצייט שלו נציין בחול המועד סוכות, כי המצווה הקשה ביותר לקיום, הוא מצוות השמחה בחג הסוכות. שבעה ימים רצופים של שמחה, ללא דאגות, עצבות או כעס.
אך הזמן בו השמחה מתבטאת יותר מכל, הוא בזמן שמחת בית השואבה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו. כל עניין השמחה, היה רק בהכנה למצוות ניסוך המים. מה ייחודה של מצוות ניסוך המים, שהיא מביאה עמה שמחה גדולה כל-כך?, הרי גם ניסוך היין היה נעשה בשמחה, וכמאמר חז"ל: "אין אומרים שירה אלא על היין".
הרבי מליובאוויטש מוסיף תמיהה נוספת, באמצעותה עונה הוא על השאלות ומסביר לנו דרך בעבודת ה'. הרי היין, מטבעו, ישמח לבב אנוש. המים, אין להם תכונה משמחת כלל, מה שמעצים את השאלה: מה עניין השמחה הגדולה בניסוך המים?
מסביר הרבי, דווקא בגלל שהיין משמח מטבעו, יש לו גבול מסוים. לעומת זאת, השמחה בניסוך המים, הוא רק בגלל הציווי האלוקי, שמחה שאנו מקיימים את רצונו יתברך - ולכן לשמחה זו אין מידה ושיעור.
ומכאן לעבודת ה' בימינו: יכול יהודי לעבוד את בוראו לפי שכלו והבנתו. כפי שהזכרנו קודם לכן, להתבונן על מנת להגיע לרגש של שמחה. אך שמחה זו, טבעית היא ולכן תהיה מוגבלת.
מעלה יתירה יש באדם העובד את ה' למעלה מטעם ודעת. הוא שמח על עצם העובדה שהוא מקיים את ההוראות שקיבל, שומר את התורה ומקפיד על קיום המצוות.
שמחה זו - היא השמחה הבלתי מוגבלת, עליה נאמר כי מי שלא ראה שמחת בית השואבה, דווקא השמחה של ניסוך המים, לא ראה שמחה מימיו.