החלטתי להיגמל.
לא, לא מהסיגריות. אני גם לא שותה אלכוהול. ושלא תחשדו בי לרגע שאני מאלו שמעבירים משהו ליד האף שלהם, והורסים את החיים שלהם.
נכון, הסיגריות, האלכוהול והסמים הורסים את החיים של המכורים אליהם. אבל יש משהו יותר חמור, שהורס את שני העולמות, וממנו החלטתי להיגמל: ההתמכרות לאונליין. להיות תמיד מעודכן. באותו רגע. לא לפספס אף מייל, אף אסמס, שום הודעת וואטסאפ מסקרנת. להיות מחובר תמיד לג'ימייל. ושלא נדבר על הרשתות החברתיות.
ואז, רגע לפני כיפור פתאום התחלחלה בי המחשבה הנוראית הזאת: אני מכור. מכור לאונליין. חייב להיגמל ממנו.
והחלטתי שאני עושה את זה. נגמל.
אני בטוח שזה יהיה קשה, ואפילו מאוד. הרפלקס הזה שגורם לך כל שניה להציץ במכשיר, לא נעלם בקלות.
בתור התחלה, החלטתי להיפטר מהסמארטפון. לעבור למכשיר יותר פשוט. משהו מהדור של הנוקיה הישן.
אני בטוח שאני הולך לשלם על זה מחיר מסוים. להיות פחות בעניינים. להיות פחות 'בקשר' עם החברים שכל היום מחוברים אלי באמצעות אותה אינפוזיה.
אבל, לדעתי התמורה שווה את זה. השקט שאני יקבל שווה הכל. שקט נפשי.
מהיום אני ארוויח זמן איכות יותר עם המשפחה. אוכל לשבת עם החברים בבית קפה ולדבר איתם. לא, לא לדבר איתם ולהסתכל במכשיר, אלא פשוט לדבר איתם ולהיות איתם.
אפילו השכנים שלי יסתכלו עלי כאל בן אדם יותר 'נורמלי'. לא אחד שהולך ברחוב וכל שניה כמעט נתקע בעמוד. כי הוא כל הזמן שקוע במכשיר שלו.
החלטתי. סופי. מקווה שאצליח. והיי, אתם חברים יקרים מוזמנים להצטרף אלי. מבטיח לכם שזה שווה את זה.
כדאי לכם לנסות. ואל תשכחו להודות לי.