עובדיה חממה: בפרשת "צו" נמשכים ענייני הקורבנות בפירוט רב. הקורא האמוני הממוצע מוטרד, מן הסתם, מהעובדה שענייני מצוות הקורבנות מקבלים מקום נרחב כל כך, פרקים שלמים בתורה, ואילו הדעת לא יכולה לתפוס שזהו חלק משגרת בית המקדש, שאנו מייחלים ומתפללים שייבנה במהרה בימינו.
מילא אז, כשיצאנו ממצרים האלילית, את זה עוד אפשר להבין, אבל האם גם לעתיד לבוא? האם לכך אנו מתפללים 2,000 שנה? האם באמת בורא עולם נהנה מניחוח ריח המזבח העולה לשמיים לאחר הקרבת חיות, כשרות ככל שיהיו?
הרמב"ם אומר שכן, שכך יהיה (וסוגר עניין. מי יתווכח עם הרמב"ם...), אבל יש גם קולות אחרים (שאליהם אני, הקטן, מתחבר יותר...). הרב קוק מעז, כמו תמיד, ואומר שעניין הקורבנות ועצם אכילת הבשר הם סוג של פגם מוסרי אנושי, ושלעתיד לבוא נסתפק במִנחה מן הצומח (באופן כללי, חזון הגאולה שלו הוא חזון עולם צמחוני שמסביר באופן מופלא איך יגור זאב עם כבש). לצידו יש קולות שבהיעדר בית מקדש מבטלים, למעשה, את נושא הקורבנות (כרגע?) ואומרים כי כל הקורבנות בטלים. בהפטרה לפרשת השבוע (הלקוחה מירמיה ז כא-כב) הקב"ה בעצמו אומר באירוניה שאין לו צורך בקורבנות ובזבחים שלנו (לאחר שאנחנו שבים למעוד ולחטוא).
הפרשנות המודרנית ביותר, שכל איש רוח יכול להתחבר אליה, היא שבדיאלוג האינסופי בין האדם לבוראו המזבח הוא בעצם לב האדם. בו בוערת אש תמיד (הניסיונות, הפיתויים, אתגרי עולם המעשה, המלחמה ברצון האגואיסטי ומבחני האמונה), והבחירה וההכרעות החיוביות של אדם שפועל כמצופה ממנו (ובניגוד לטבעו האנוכי) וכמצווה עליו (הצו) הן הן ההקרבה, ההתקרבות (קרבן) והעלייה (עולה), והעמידה בעול המוסרי היא החיטוי של החטא. רק אז אנו בני יעל (בני עלייה), ולא בני בליעל (שלא יכולים לעלות).
עם פרשנות שכזו מזבח ליבי בוער ואומר שירה במדרשיר השבוע, שמתכבד עד מאד לארח את אהרון רזאל הנפלא, שהוא דוגמא ומופת לסנה בוער של יצירה יהודית ולדיאלוג תרבותי מתמיד.
הדיאלוג
מילים ולחן: עובדיה חממה
מָה לִי רֹב זִבְחֵיכֶם, בָּנַי?!
הֵן לִכְלוּם עוֹלַתְכֶם תֵּחָשֵׁב בְּעֵינַי.
כָּל רְצוֹנִי הוּא מִזְבַּח לִבְּכֶם,
עֹל קִרְבַתְכֶם כָּל הַדֶּרֶךְ אֵלַי.
זֶה הַדִּיאָלוֹג בֵּין אָדָם לֶאֱלֹהַּ מִמַּעַל
שֶׁנִּמְשָׁךְ כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים,
שֶׁמְּצַוֶּה שֶׁנִּהְיֶה לִבְנֵי יַעַל
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים.
וְהָיִיתִי לָכֶם לֶאֱלֹהִים, וַהֲיִיתֶם לִי לְעַם
צַעַד-צַעַד, שַׁעַל-שַׁעַל, עַד תִּקּוּן עוֹלָם.
שִׁמְעוּ וְקָרְבוּ נָא, לִבְשׁוּ מִדּוֹתַי,
עֲלוּ עַל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, דֶּרֶךְ עֹל מִצְווֹתַי.
זֶהוּ הַדִּיאָלוֹג בֵּין אָדָם לֶאֱלֹהַּ מִמַּעַל
שֶׁנִּמְשָׁךְ כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים,
שֶׁמְּצַוֶּה שֶׁנִּהְיֶה לִבְנֵי יַעַל
בְּעוֹד אָנוּ... עוֹנִים מָה שֶׁעוֹנִים.
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִים, כְּבָר רֵיקִים אוֹתָם כֵּלִים.
תְּנוּ לִי אֶת הַלֵּב, שָׁלֵם מֵרֹב שְׁבָרִים.
בְּנֵי בְּלִיַּעַל מוּעֲדִים בִּמְחוֹל הַכִּשּׁוּפִים,
תְּנוּ לִי אֶת הַלֵּב חַף, נָקִי, תָּמִים.