אבינר ראובן: "את השיר כתבתי בגיל 17 בהיותי בחיפוש אחר משמעות ואחרי ריבונו של עולם. ואז באותה תקופה הרגשתי שהרעב למוחצנות הורג אותי מבפנים ונגעלתי מכל הרדיפה שלי ושל כל העולם אחרי חומר: בגדים... סרטים... סדרות... חו"ל... וכל מה שיש לעולם החומר להציע.
אני זוכר את עצמי ריק בתכלית הריקנות מרוקן מתוכן מרוקן מאור. חושך כזה... שקר כזה... ומצאתי שלא אחד ולא שניים בעולם כבר אכולי דיכאון וחוסר חשק ורק רוצים את המנה הבאה. את התענוג הרגעי שמותיר בור עמוק בנפש... והרגשתי צורך לכתוב את השיר באופן קצת קיצוני בכדי לבטא לגמרי את מה שהרגשתי.
היום אני מבין שכל מה שקורה בעולם וכל הרדיפה אחר החומר היא ממקום לא מאוזן. וכשאני מדבר על זה עם בני אדם זה ממקום הרבה יותר עדין ומקבל ואוהב... כי בסופו של יום כולנו בני אדם. ולכולנו יש את העניין עם הגשמיות. רק צריך לעשות איזון. ולספק את האוכל גם לנשמה שזקוקה לאוכל רוחני... כזה שנשאר לנצח ומכניס בתוכינו אור נעים וטוב".