בוצר: "בילדותי המוקדמת ההורים שלי הבחינו בפער הגדול בין כישוריי האישיים למדדים המדאיגים של מסגרות בית הספר. אמא שלי כמרפא בעיסוק במקצועה מצאה את עצמה חסרת אונים מול המערכת שדיי ויתרה על יכולתי להצליח במשהו... וכך מצאתי את עצמי בשנות היסודי מתרוצץ עם הוריי בין מתמחים מהארץ והעולם, ספות פסיכולוגים ומבחני IQ...
תוצאות האבחנות אימתו את מתנתי אך למסגרת הלימודית לא היה מענה לפער. וכך עם משלוחים מיוחדים של תרופות מחו״ל שעוד לא נמצאו בארץ הפכתי לזומבי בימים שמתפוצץ בלילות. עד שבתחילת התיכון עשיתי הסבה לבית ספר של החיים . עזבתי מסגרות לחיי נדודים בין הרחוב לטבע עם ציר אחד יצוק של יצירה שליוותה את נערותי בציור כתיבה והלחנת שירים..
כיום, אחרי כמה מפגשים עם מלאכים בדרך, שירות צבאי מלא בסיירת וחיים מלאי עשיה ויצירה, אני אב לילדים שנושאים את אותה מתנה עצומה שקבלתי בעצמי ..ADD.. השיר הזה מבחינתי הוא הכרה בזה שאני פשוט פועל אחרת.. כמו כל יחיד הנראה לעיני ביחודו".