האהבה היא געגועים, אומרת הקלישאה, אך כפי שמוכר במסורת החסידית מאז ימי הבעל שם טוב, קשה למצוא ביטויי אהבה ורגש כה עז כמו חסיד ברסלב אל רבו. כפי שהתבטא פעם תלמידו של רבי נחמן, רבי נתן מברסלב, בעניין מעלת חשיבות הנסיעה לאומן ואמר: "גם אם הדרך לאומן הייתה מחופה בסכינים, הייתי זוחל על ידי ורגלי כדי להיות באומן בראש השנה".
'ניגון הגעגועים' שעבר תלאות, עידני ברזל ובעיקר רדיפות ומניעות קשות של רוח וחומר, הינו אחד הסימבולים המבטאים בקרב חסידי ברסלב את החתירה הנחושה של הנשמה ואי הכניעה של הלב למניעות המח, תוך דבקות ועיקשות מוחלטת אחר דרך האמת שישבר את העקמומיות שבלב ויפתח את שערי הנשמה.
קרוב ל-200 שנה מלווה 'ניגון הגעגועים' את כל הווייתו ומאווייו של חסיד ברסלב, שבעומק עבודתו הרוחנית כוסף ומשתוקק תמיד להתעלות עוד ועוד, ובעיקר מתגעגע. ניגון הגעגועים מביע את עוצם הגעגוע של החסיד אל רבו, את עצם הרצון להתקרב להשם יתברך תוך ביטול הישות החומרית וההתמסרות ליסוד הפשוט – על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב – לרוח, להוויה המזוקקת של תיקון הלב וטיהור הנפש. וזה עוצם הגעגוע: לאינסוף, לאחדות.
במשך הדורות שרו חסידי ברסלב את 'ניגון הגעגועים' בכל הזדמנות שבה עלתה השתוקקותם להגיע למקום הנכסף – אומן – ולהשתטח על קברו של מורם ורבם. באמצעות ניגון זה ביטא החסיד בשעת ההתבודדות ביערות את געגועיו, ובהתוועדויות של החסידים היה הניגון מושר מעת לעת בשעה שהיו משיחים בעניין הנסיעה לאומן; ימים שהדרך הייתה רצופה סכנות ומניעות קשות (כאשר חסידי נתפסו בדרך והוגלו לסיביר או נכלאו) ודי היה באמירת המילה "אומן" כדי להשתנק בדמעות.
החודש מולאות 25 שנים לנפילת המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות, שנה שבה נפתחה הדרך לאומן והפכה להיות מורשית גם לישראלים. לרגל כך מתעורר הגעגוע לגעגוע, וכדי לעורר מחדש את הלב מפיק אגון שיח השדה על ידי נגן הקלרינט איציק בר-לב גרסה עדכנית ומעובדת בכלי נגינה אותנטיים ל'ניגון הגעגועים' בביצוע מיוחד ורענן.