החרמון של ביבי | הפעולה הנועזת של סיירת מטכ"ל במורדות החרמון הסורי

אל ההרים

מה שרואים מכאן

ביום שלישי, 17 בדצמבר, עלה ראש הממשלה בנימין נתניהו אל פסגת החרמון. לראשונה מאז שנכבש על ידי צה"ל, ביקר שם נתניהו, מלווה בפמליה מכובדת: שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואלוף פיקוד צפון.

מעל נופי השלג הצחים, הכריז נתניהו: "אנחנו פה בחיתוך מצב כדי להחליט על היערכות ישראל במקום החשוב הזה עד שיימצא סידור אחר שמבטיח את ביטחון ישראל". הוא הדגיש את שליטתו במצב והבטיח: "אנחנו נקבע את הסידור הטוב ביותר, שיבטיח את ביטחוננו״.

אך מעבר למסרים הפוליטיים, ניכרה אצל נתניהו התרגשות אישית. "זה מעלה אצלי נוסטלגיה", הוא שיתף. "הייתי פה לפני 53 שנים עם החיילים שלי בסיירת מטכ"ל". החרמון, עבור נתניהו, היה לא רק אתר אסטרטגי, אלא גם שער אל העבר, אל ימי נעוריו כלוחם.

אלא שאיש ידיעות אחרונות, נחום ברנע, לא קנה את "הנוסטלגיה המתקתקה". בטורו השנון הוא כתב: "נתניהו לא שיקר, לא ממש. הוא רק עשה טיול קטן, נוסטלגי, בדרך אל מחוזות האמת. במקום שבו הצטלם, בחרמון הסורי, הוא לא היה אף פעם".

ברנע, תיאר פעולה נועזת של סיירת מטכ"ל שבה השתתף נתניהו: "בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים נשלחו פעמיים צוותים של סיירת מטכ"ל לפעולה מבצעית במורדות החרמון". בכתבה הוא תאר את התנאים הקשים, את "הירידה התלולה, המורכבת" ואת "הקור הקטלני". הצוות הראשון, לדבריו, בקושי השלים את המשימה.

"לאחר שנתיים נשלח צוות שני, בפיקודו של נתניהו", ממשיך ברנע, "במהלך הטיפוס הצוות התפזר. המרחק בין חברי הצוות הגיע לקילומטר. כל לוחם התמודד עם הקשיים לבדו. זה נגמר בחילוץ". ברנע קובע חד משמעית: "נתניהו עמד במשימה כחייל: כל הכבוד לכושר הפיזי, לסבילות. כמפקד הוא נכשל".

ברנע אף מצטט ותיק סיירת שכתב בקבוצת וואטסאפ של יוצאי הסיירת הוותיקים: "ביבי, קרסת בדרך ונאלצת להמתין לכוח החילוץ שיגרור אותך חזרה ארצה". הסיפור לדבריו, הפך לשיחת היום בקרב יוצאי היחידה, שהתקשו "לסלוח" לנתניהו על התיאור הלא מדויק.

נתניהו כידוע, רגיש מאוד לסיקור "חיובי" ובעקבות פרסום הכתבה של נחום ברנע, הוא מיהר להגיב בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. במסגרת דיון 40 חתימות בכנסת, ב-23 בדצמבר, ניצל נתניהו את הבמה כדי לחזור ולספר על "המבצעים העלומים" בחורף ההוא בהר החרמון.

הוא תיאר את הקור הקיצוני ואת הצורך בחילוץ: "הייתי שם עם חיילי, ובאמת באו לחלץ אותנו, כוח החילוץ שהיה בפיקודו של חברנו עוזי דיין, גם הוא התחיל לקפוא מקור... לא הרגשנו את כפות הידיים והרגליים במשך שבוע, אבל אף אחד לא איבד אצבעות תודה לא-ל".

אך למרות הקשיים, הוא הדגיש את הצלחתו במשימה: "אבל ביצענו את המשימה, לא רק שביצענו את המשימה, אלא אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, נתן לי ולעוזי דיין ציון לשבח על ביצוע משימה. אבל עוזי חברי לא יכול היה לחלץ אותי, היינו צריכים כל אחד את עצמו כדי להגיע לפסגה".

90 שניות וכמה גרסאות

על עברו הצבאי של בנימין נתניהו, כפי שהוא נוהג לתאר אותו, קמו עוררים רבים - חבריו לנשק בעבר ויריביו הפוליטיים בהווה. מזנקים בכל פעם שהוא מתפאר בעברו הלוחמני. מי שללא ספק מהראשונים לזנק הוא אהוד ברק, מפקדו של נתניהו בסיירת מטכ"ל. אחד מקרב הגרסאות המשעשע בין השניים היא סביב מבצע שחרור החטופים ממטוס סבנה.

ב-8 במאי 1972 חטפו מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור" מטוס נוסעים של חברת סבנה הבלגית בטיסה מבריסל לתל אביב. המטוס הונחת בנתב"ג, והחוטפים איימו לפוצץ אותו על נוסעיו אם לא תשחרר ישראל מאות מחבלים פלסטינים. בעוד ממשלת ישראל נכנסה למשא ומתן עם החוטפים, החלה סיירת מטכ"ל להתאמן לקראת הפריצה. המבצע, "איזוטופ", יצא לדרך למחרת. בראש הכוח עמד מפקד הסיירת, אהוד ברק. הלוחמים התחפשו למכונאים של חברת על-אל והטמינו בסרבלים אקדחים 0.22 אינץ'. כשברק שרק במשרוקית מיוחדת, פרצו הלוחמים למטוס. הפעולה הסתיימה ובתוך 90 שניות: שני מחבלים נהרגו, שתי מחבלות נתפסו, שלושה נוסעים נפצעו (אחת מהם מתה מפצעיה), ושני לוחמים נפצעו קל. אחד מהם היה נתניהו, שנפצע בידו.

בספרו "סיירת מטכ"ל" מתאר משה זונדר מפגש של בוגרי מבצע סבנה ב-1997. במפגש בלטו נתניהו, אז ראש מממשלה צעיר, ואהוד ברק, מפקד הסיירת בעבר ויו"ר מפלגת העבודה באותה העת, שהתהלך כטווס ונשא דברי פתיחה חגיגיים תוך כדי שהוא מכיוון ישירות למרכז המסה: "יש לי פה רוב גדול של קיבוצניקים ומושבניקים. יכולים לעשות אחדות לאומית עם ביבי, לקבל אותו כי הוא בכל זאת בסדר".

במהלך המפגש נשאל נתניהו אם זוכר את השיחות בקרוניות הטכנאים בדרך למטוס סבנה. תגובתו: "איני זוכר". ברק ניצל זאת לעקיצה: "אל תבקש מראש הממשלה לזכור דברים מלפני 25 שנה. הוא לא זוכר דברים שקרו לפני כמה חודשים", - איני זוכר – משפט ששב עליו נתניהו שוב ושוב בחקירת המשטרה בפרשת בראון-חברון.

במרוצת השנים ברק טען שנתניהו סיכן את המבצע כשהחביא את האקדח בגרבו, מה שכמעט התגלה בבדיקת איש הצלב האדום. "ביבי כנראה צפה ביותר מדי מערבונים אמריקאיים", אמר ברק בציניות צה"לית. כשנתניהו הוציא את ספרו, כתב כי ברק "לא פרץ כלל למטוס, ולא ירה כדור אחד, אלא עמד מתחת המטוס ונתן את האות לפרוץ בשריקת משרוקית".

עמק ביבי

גרסה ארוכה לסיפור המשימה במורדות החרמון הסורי כתב נתניהו בספרו "ביבי – סיפור חיי". אך שומר על עמימות בכל הנודע למהות המבצע. היה זה אחד החורפים היותר עזים ושקולים שזכורים לי - נזכר בנימין נתניהו, "הקור היה מקפיא עצמות, הרוח שרקה בחוזקה, ושלג כבד ירד ללא הפסקה",

ההכנות למבצע ארכו חודשים, אך ברגע האחרון משה דיין, שר הביטחון דאז, דחה את היציאה, מה שגרם לתסכול בקרב החיילים. "למה הזקן הזה מהסס?", תהו רבים, אך נתניהו כתב: "כיום, אני מבין את הדילמה של דיין... גם אני כראש ממשלה נאלצתי לדחות מבצעים דומים".

לאחר המתנה ארוכה, ניתן האישור לצאת למבצע, אך החיילים נאלצו לוותר על בגדי חורף בשל אילוצים לוגיסטיים. כשהם לבושים בגדי ב' בלבד, יצאו אל נקודת המסתור אותם איתר נתניהו מבעוד מועד לפי תצלומי אוויר. "עשינו את דרכנו בשטח הסורי, אל גומחה בצוקים שהגנה עלינו מפני הרוח ורועים סורים", כתב.

בדרך חזרה מן המשימה, הגשם הפך לסופת שלגים עזה. "השלג העמוק הפך את הטיפוס לקשה משדמיינו", תיאר נתניהו. הקור העז גרם לכאבים עזים ולסכנת היפותרמיה. "חוסר התחושה גרם לנו לרצות לשבת... נזכרתי במה שאמר לי חברי הדרוזי סלים: 'מי שמתיישב בשלג, לא קם'".

בשל תנאי מזג האוויר, לא ניתן היה לבצע חילוץ מוסק. כוח חילוץ קרקעי בפיקודו של עוזי דיין הגיע לסייע, אך גם הוא התקשה להתמודד עם הקור העז. אנשי כוח החילוץ החלו לקפוא בעצמם, מה שהקשה עוד יותר על המשימה.

ברגע של ייאוש, אחד החיילים, "הבחור החסון והחזק ביותר בכוח", התיישב בשלג. נתניהו נזכר באזהרה ששמע בעבר: "'מי שמתיישב בשלג, לא קם'". הוא ניסה להעיר את החייל, "קום", מלמלתי... "קום", חזרתי, וסטרתי על פניו", אך ללא הועיל.

נתניהו הבין שזמן קצר נותר לו להציל את חיי החייל. הוא נזכר ב"מנת קיום" שנשא בתרמילו, שפופרת אלומיניום ובה חלב מקורמל, "אתן את המנה שלי לחייל ומכת הגלוקוזה תעורר אותו", חשב לעצמו. אך אצבעותיו הקפואות לא הצליחו לחורר את השפופרת. "גערתי בעצמי. האם תניח לאיש הזה למות כאן רק בגלל שאינך מסוגל לחשוב על דרך לחורר חור בשפופרת המטופשת הזאת?", מתאר נתניהו את תחושותיו ברגע הקשה.

במרוץ נגד הזמן, נתניהו נזכר בקצה המחודד של הכוונת של העוזי שלו, "ביקשתי מחייל שהיה לידי להחזיק את העוזי בעוד אני חובט על שפופרת האלומיניום בעזרת הקצה המחודד של הכוונת. זה הצליח. האלומיניום נבקע" נתניהו הצליח לחורר את השפופרת ולהזריק את הגלוקוז לפיו של החייל, "הוא קפץ על רגליו".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

לבסוף, הגיע הכוח למוצב בחרמון, מותש אך שלם. "אף אחד לא מת באותו יום. אף אחד לא איבד אצבעות כתוצאה מקפיאה", כתב נתניהו בסיפוק. אלוף פיקוד הצפון, מוטה גור, העניק תעודות הערכה לנתניהו ולעוזי דיין על מנהיגותם. "את המרק שהוגש לנו במוצב החרמון הישראלי אזכור תמיד בתור המרק הטעים ביותר שאכלתי אי פעם ויצא לי לאכול בכמה מסעדות משובחות מאז"[1], סיכם.

[1] בתקווה שרק במסעדות כשרות...