כותב סרן (במיל’) בן יעקב סבו:
יצאנו להפוגה קצרה, ואני משתף אתכם קצת מהתמרון בלבנון.
יש שם אחוזות ובתי פאר שלא תראו בחיים: גני שבילים, פסלי שיש, וילונות משי, גילופי עץ משובצים אבני חן ובריכות ענק. לכאורה הם בדיוק כמונו, רוצים לחיות בשקט עם הילדים.
ואז,
מעל הסנדלים רואים על המדף בחדרו - קופת צדקה עם תמונת נסראללה. ממשיכים לסרוק את האחוזה. במרתף הבית מרימים שטיח - והנה מנהרות תת-קרקעיות עם אמל"ח משוגע! בכמות ובאיכות טכנולוגית שאי אפשר לספר פה. ממשיכים לסרוק. גיסי עמיצור מביא לי את הספר 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית, שמצא הרגע בספריית ההורים.
בפנים הכל מסומן וממורקר עם הערות צד בכתב יד. הדברים נלמדים בעיון שלא היה מבייש תלמיד ישיבה. שנאת ישראל האיסלאמית טבועה בהם עמוק. הם ממש לומדים מכל הבא ליד איך לשנוא אותנו, מבחינתם אפשר להיות חניכי היטלר. הם לא רוצים את הגליל, לא אסדת גז, ולא הסדר מדיני.
אבל אל תדאגו. מרגיע סרן סבו
אנחנו לא משאירים להם אבן על אבן. את הרוע הזה צריך להשמיד. לשם כך נשלחנו. ואיזה פלא של חיילים יש לנו. איזו זכות להילחם עם האנשים הכי טובים שיש: עמוקים עדינים מסורים גיבורים וצה''ל, כשהוא רוצה, איזו מכונת מלחמה מפוארת. תמרון מרשים. כשתי חטיבות שדוהרות כסוסי אש למשימתן. אם הייתי יכול לספר לכם את מספר המשאיות של כלי המלחמה של האויב שהוצאנו מלבנון.
בשם ה׳ נעשה ונצליח