אבא,
היום עברה שנה מאז אותו בוקר נורא של שמחת תורה, כשבאת להעיר אותי במדים. ברגע ההוא, נשקת לי על המצח ונפרדת, בלי לדעת לאן אתה באמת נוסע. נסעת לבארי מתוך תחושת שליחות, בלי שמץ של מושג למה אתה עומד להיכנס.
בדרך דיברת עם החיילים שלך, ובני סיפר שהוא כבר מעביר גופות עם המשאית לשורה.
מאותו רגע, אתה שם, על הברכיים, בחיפוש מתמיד במסיבה ההיא, רואה את המראות הקשים, מריח את האמבולנס השרוף, עובר סריקות בכל פינה – בבארי, בסופה, בחולית, באורים, בכפר עזה, ברעים, בין עשרות ומאות מכוניות, כדי למצוא DNA. אתה לא נח, לא נרגע, כי יש עוד נעדרים, עוד בני אדם שטרם נמצאו.
נכנס אל תוך חאן יונס כי יש עוד נעדר שלא יודעים מה איתו.
כבר שנה. שנה שאתה חי בין גופות, נעדרים, טביעות אצבעות, שרידי עצמות. כל יום הוא קרב חדש בשבילך – קרב בנפש, קרב בהשלמה עם מה שאתה רואה ומה שאתה עושה. אתה מחפש, מסנן עפר, מתמודד עם מראות שאף אדם לא אמור לשאת.
והכל מתוך מטרה אחת ברורה: שאף משפחה לא תישאר בלי תשובה, שאף אהוב לא יישאר ללא מנוחה.
•
שנה שאתה לא בבית.
שנה שבה הפכת לגיבור שאינו שייך רק למשפחה שלנו, אלא לכל העם הזה.
שנה שבה שיחה איתך הייתה צריכה להתבצע דרך תיאום עם הסגן שלך, אבי.
שנה בה הפלוגה שלך הם כבר חלק מהמשפחה שלנו.
לא סתם הם קוראים לעצמם כוח-מיכי כי אתה לא מאפשר לעצמך להישבר להראות חולשה, הם שואבים את הכוח ממך.
שנה בה כל נעדר הוא הבן שלך או הבת שלך.
כל חטוף הוא נכד שלך, וכל חייל הוא אחיך.
שנה שתישאר אצלינו בבית לכל החיים בתעודה אילמת על הגיבור השקט שלנו.
בגיל 52 עשית קורס האמרים ושבועיים של השתלמויות קרביות, וחזרת הביתה עם ידיים מדממות, צוחק, ומסביר שעכשיו סוף סוף אתה מבין למה לובשים כפפות טקטיות.
שנה שבה לא חשבת על עצמך אפילו לרגע.
עזבת הכל – את העסק, את המשפחה, את אמא, אותנו, כי ידעת שאין דרך אחרת.
הייתה לך משימה, שליחות:
להחזיר את אלה שכבר לא יחזרו.
•
שנה שכאבי גב הם חלק ממך,
רעב הוא החבר הכי טוב שלך
ושעות שינה הם זכרון רחוק.
שנה עברה ואתה עדיין שם
כי אתה לא יודע להפסיק,
כי אתה לא מסוגל להפסיק.
כי עד שכל משפחה תדע מה עלה בגורל יקיריה,
אתה לא עוצר.
•
היום, ביום הזיכרון לאירועי השבעה באוקטובר, כשכולם מתאמצים לזכור –
אתה לא מסוגל לשכוח.
אני גאה בך.
תודה על הזכות להיות הבן שלך.