בלבנון, ובעולם כולו, סוערים מהאירוע שנראה כאילו נלקח מהסרטים הבדיוניים ביותר – מתקפה מרחוק (בדרכים שעדיין אינן ברורות) שהובילה לפיצוץ כ-5,000 מכשירי "ביפר" שהוחזקו בידי מפקדי ולוחמי החיזבאללה, מתקפה שהביאה לפציעתם של אלפים ובהם מאות פצועים קשה או מחוסרי איברים חיוניים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מהו מכשיר "הביפר" שהפך לפופולארי בימים האחרונים? יצאנו לבדוק.
בעידן שלפני הטלפונים החכמים ושלל הרשתות החברתיות, היה מכשיר קטן ששלט בתקשורת הניידת - הביפר. מכשיר זה, שנקרא גם "זימונית" בעברית, היה חלק בלתי נפרד מחייהם של אנשי עסקים, רופאים וכל מי שנדרש לזמינות מיידית.
בשנת 1949 רשם הממציא היהודי אמריקני אלפרד ג'יי גרוס, (שהיה מעורב קודם בפיתוח מכשירי ווקי טוקי), פטנט על תקשורת רדיו חד כיוונית. הביפר הראשון פותח בשנת 1949 על ידי חברת מוטורולה (Motorola), אך השימוש הנרחב בו החל רק בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. בתחילה, המכשירים היו גדולים יחסית ויקרים, אך עם הזמן הם הפכו קטנים יותר, זולים יותר ונפוצים בקרב הציבור הרחב.
היתרון העיקרי של הביפר היה הזמינות - אנשים יכלו להיות מיודעים על הודעות דחופות בכל מקום, משום שהביפרים פועלים על רשתות רדיו ייעודיות, מה שאפשר להם לקבל אותות במקומות שבהם טלפונים סלולריים לא יכלו לפעול בזמנו. יתרונות נוספים כללו צריכת סוללה נמוכה, עמידות גבוהה, גודל קטן (שניתן היה לשאת בכיס או לחבר לחגורה) ועלות נמוכה יחסית לטלפונים ניידים של אותה התקופה.
עם זאת, היו גם חסרונות: התקשורת הייתה חד-כיוונית, כלומר מקבל ההודעה היה צריך למצוא טלפון כדי להשיב. בנוסף, הייתה מגבלה על אורך ההודעות ותלות ברשת ייעודית ובמוקדני שירות.
הזימוניות הראשונות סיפקו רק צפצוף, או סדרה של צפצופים (ומכאן השם "ביפר") שבישרו לנושא המכשיר כי עליו להתקשר למרכז השירות כדי לקבל הודעה שהושארה לו שם. כדי לשלוח הודעה, ניתן היה להתקשר למרכז השירות, לציין את מספר המנוי ואת ההודעה הרצויה. מכשירים מאוחרים יותר אפשרו העברת קוד מספרי למנוי, והמנויים היו יכולים להתקשר למרכז כדי לקבל הודעה מפורטת, או, אם הקוד המספרי היה מספר טלפון, להתקשר לטלפון זה כדי ליצור קשר באופן ישיר עם מי שהשאיר את ההודעה. מכשירים מאוחרים יותר כללו צג טקסט קטן (בדרך כלל בן שורה אחת), עליו הופיעה ההודעה שנשלחה למנוי. מכשירים מודרניים כוללים צג בן כמה שורות.
בשונה ממסרונים (SMS) המשוגרים לטלפונים ניידים, להם יש קשר אינטראקטיבי עם המקור ממנו משודרת ההודעה, לזימוניות אין יכולת כזו, ומשום כך היא לא יכולה לקבל הודעות לאחר ששודרו. אם הזימונית הייתה כבויה או מחוץ לאזור הקליטה בעת שליחת ההודעה, ההודעה לא תוצג, כל עוד לא תשודר מחדש.
למכשירי הזימונית המודרניים יכולת לקלוט בעת ובעונה אחת מספר תדרים, ובכך לקבל גם הודעות קבוצתיות המשוגרות לקבוצות בעלי עניין שמכשירם 'נצרב' על המנוי הקבוצתי. כך למשל, בישראל פועלות קבוצות אזוריות או כלל ארציות של בעלי עניין המקבלים בבת אחת הודעות רלוונטיות כגון: עיתונאים, צוותי מד"א, זק"א, הצלה, משטרה וצה"ל. הודעה לקבוצות אלה משודרת למנוי אחד, אך כל אלו שנצרבו על המנוי יקבלו את ההודעה באותו רגע.
ברבות הימים אף הוקמו קבוצות מסחריות שגייסו לעצמן מנויים ותמורת תשלום סמלי הנגבה באמצעות החברה המפעילה את השירות, הם מעבירים להם הודעות בעלי תכנים שונים.
עם עליית הפופולריות של הטלפון הסלולרי, דעכה הפופולריות של מכשירי הזימונית, אם כי עדיין נעשה בהם שימוש בעיקר כדי לשרת את המנויים הקבוצתיים, המזעיקים ומדווחים לכוחות רפואה, הצלה, וביטחון, ואף לעיתונאים, על אירועים בעלי עניין.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יתרונה הגדול של הזימונית טמון ביכולת להעביר מסרים מהירים, לכמות משתמשים בלתי מוגבלת ובמחיר הודעה בודדת. חלק מהדגמים המתקדמים יותר תומכים גם בהודעות טקסט ארוכות יותר ואפילו במיילים.