עם ישראל מאז היותו לגוי סלד משפיכות דמים, אין אומה כאומתנו המקדשת את החיים מהמוות, ושכל נתיבותיה שלום. התורה הקדושה, המתארת את שכנינו הגויים לאורך ורוחב ההיסטוריה, שמה לנס את 'הקול יעקב' לעומת 'ידי עשיו' המגואלות בדם. התוכנות המאפיינות את אותם גויי ארץ הם של פרא אדם, רובה קשת, על חרבך תחיה, בעוד התקווה היהודית לאוטופיה היא דברי הנביא 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה', (ישעיה ב, ד,).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שפיכות דמים, גם אם לצורך בעת מלחמה ולהושיע את ישראל מיד צר, הייתה עומדת ללוחם לרועץ. ומי לנו גדול מדוד המלך עליו השלום, שלחם את מלחמות ישראל 'מלחמת מצווה', שעה שרצה לבנות את בית המקדש נאמר לו: "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי" (דברי הימים כ"ב ח'), כי שפיכת דמים היא לכל היותר אמצעי בשעת הדחק כשחרב חדה מונחת על צווארי העם - אך אינה מטרה כפי שהייתה רווחת אצל אומות העולם באותה תקופה.
השימוש בנשק היה רחוק מלבם של אבותינו וצבירת נשק הייתה מוזנחת ודועכת כל זמן שניתן להם לחיות בשלום. רק משחדרו אויבים לארץ ופלשו וחמסו נתעוררו הנפגעים לצאת בנשק ולגרש את האויב, וללמד את בני הנוער מלחמה - "ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב' א').
כיום מדינת ישראל נלחמת על גבולותיה מצפון ומדרום וכבר אמר מי שאמר 'שהצורך הוא אבי ההמצאה' כך שבמשך השנים 'הווילה בג'ונגל' הפכה שלא ממש ברצונה להיות מעצמת נשק אזורית, ופעם לפעם מתפרסמים עסקאות נשק חובקות עולם והסחורה ליצוא פורחת, נשק התקפי לצד נשק הגנתי טילים כאלה ואחרים תחת האטמוספירה ומעליה, הכל הולך.
בשנים האחרונות מתעקשים היסטוריונים בעלי שם שאנו עמודים על סף מלחמת עולם שלשית, ושוב ושוב מצטטים את איינשטיין שאמר: "אני לא יודע באיזה נשק ילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית ילחמו במקלות ובאבנים".
אז אולי זו הזדמנות לשוב ולהיזכר (או להתכונן...) באותם כלי מלחמה עתיקים, ובמאמר שכתב מורה הטבע הירושלמי המיתולוגי מר 'אמוץ כהן' אותו פרסם בכתב העת מחניים שם סקר בלשונו 'לשון לימודים' את כלי המלחמה המוזכרים בתנ"ך אלו כלי הנשק שימשו את אבות אבותינו במהלך הדורות ננסה לעמוד על טיבם כפי שהם נבטים מתוך המקורות.
כלי הנשק
רשימת כלי הזין אינה קטנה. הרי מקרא אחד ביחזקאל המעביר לפנינו שורה של כלים: נשק, מגן, צינה, קשת וחצים, מקל יד, רומה. (ל"ט ט') ורשימה קצרה אחרת מדברי הימים ב': ויכן להם עזיהו לכל הצבא מגנים ורומחים וכובעים ושריונות וקשתות ולאבני הקלעים (כ"ו, י"ד). נוסיף על אלה כלים שנזכרו בשאר מקומות, כגון חנית, שבט, כידון, שלט, כר, מפץ, רכב, עגלות, תותח, אשפה ונוסף על אלה גם אביזרי עזר כגון שופר ונס.
הרשימה אפוא די מגוונת והיא כוללת כנראה את כל הכלים שהיו נהוגים אז בכל המזרח הקרוב כפי שגם מתאשר מתוך ציורי קרב שנתגלו בעתיקות בארץ ובארצות הסמוכות, בעיקר במצרים ובארם נהריים.
האבן
אין ספק שהקדום שבכלים הייתה האבן ששימושה ככלי מלחמה נעוץ בשחר ימות העולם. שימושה של האבן נמשך גם בכל ימי המקרא. האבן הייתה הכלי הזול ביותר והמצוי ביותר שלא הצריך התקנה מיוחדת. לא פעם מסופר במקרא על "אבני קלע" שהיו נזרקים על האויב באמצעות קלע עשוי עור או בד חזק, ובחלוקי נחל הצליח דוד להכריע את גוליית הפלשתי שהיה חמוש במיטב הכלים החדישים שבאותה תקופה. בצד שולפי החרב שבשבט בנימין נמצאו גם מאומנים בקליעת אבנים "כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא" (שופטים כ' ט"ו). השימוש בחרב הצריך מגע פנים אל פנים, אך לקולעי האבן, שנקראו "קלעים", ניתן לבצע פעולה גם ממרחק, והקליעה מראש החומה הייתה פעולת הגנה ראשונה מול האויב הצר.
שבט ברזל
שבט העץ מתחלף אחר כך בשבט ברזל. אותם שלושת השבטים שיואב תקע בלבו של אבשלום ובלב האלה, שבה ניתלה, היו כפי הנראה ממתכת, דבר שמוצא את אישורו במקרא שבתהילים " תרעם בשבט ברזל" (תהילים ב' ח'). ונראה שהלוחמים היו מצטיידים גם בשבטים.
קשת נחושה
פעמים מספר מזכיר המקרא "קשת נחושה". נראה שהכוונה גם לקשת חזקה ולא רק לקשת עשויה נחושת. הקשת הייתה נתפשת בידי שמאלם (יחזקאל ל"ט) של הקשתים. אלה נקראו גם בשם נושקי קשת, נושקי רומי קשת, יורי קשת, בעלי חצים - כינויים שיסודם בפעולת השימוש בקשת. אפילו הפעולה הרגעית של ראשית תפיסת הקשת כונתה בציון מיוחד: "מילוי היד בקשת" "ויהוא מילא ידו בקשת" (מלכים ב' ט) או "הרכבה" - "הרכב ידך על הקשת" (מלכים ב' י"ג)
החץ
אף החץ זכה לשמות שונים. הוא נקרא בן-קשת, בן אשפה. כדי שיהא יעיל בשליחותו, היינו שיחצה בקלות את האוויר בלא להיתקל בחיכוכו וכדי שיחדור בגוף המטרה היה צריך להיות מחודד, שנון, מבורא (חץ ברור, שנון, שחוט). פרטי הפעלתו מובעים אף הם במקרא: מחזיקים אותו בימין (יחזקאל ל"ט), מכוננים אותו על היתר, דורכים אותו, מורים אותו או מידים אותו
מדובר גם על השפעת החץ. הוא מפלח (=חוצה) כליות ולב, משתכר מדם ומביא בסופו מוות. חץ מעופף ("מחץ יעוף יומם" תהלים) סכנת מוות בו. פצע שנגרם על ידי חץ גורם לשתיתת דם ממושכת המסתיימת במוות. אחאב מלך ישראל נפגע מחץ איש אחד שמשך בקשת לתומו (אולי לאו דווקא מהאויב) מחזיק מעמד כל אותו היום כדי שלא לרפות את ידי עושי המלחמה. אך דם המכה ממלא לאט לאט את חיק הרכב והמלך המסור לגורל עמו מת עם ערב.
חרב
החרב כלי מאוחר שראשיתו לא לפני תקופת המתכת הואיל והיא עשויה ברזל, (או ארד). זהו כלי המלחמה העיקרי, שנתקיים בכל הדורות. יותר מכל כלי אחר נזכרה החרב במקרא. חלקיה ניצב ולהב. וכדי שלא תיפגם וגם כדי שלא תפצע את בעליה הייתה נישאת כשהיא נתונה בנדן או בתער. הלהב היה מחודד, מלוטש, או ממורט בשפתו האחת (פי חרב), או בשתי שפותיו (חרב פפיות). מידתה הייתה מותאמת למידת ירכו של בעליה. אהוד הכין לעצמו חרב באורך גומד ולה שני פיות. בוני החומה בימי נחמיה היו עסוקים בבניה כשהם מזוינים בחרבות, איש איש וחרבו. מכאן שהחרב הייתה קצרה באופן ניכר מחנית וכידון ולא הייתה מפריעה בעבודה.
חנית
גדולה מהחרב ופחות מצויה ממנה הייתה החנית. דבר זה אנו למדים מהמקרא: "וחניתו בידו" (שמואל א' י"ט) ומהעובדה ששאול ביקש להכות בחנית "בדויד ובקיר" ועובדה דומה כשאבישי מבקש רשות מדויד "אכנו נא בחנית ובארץ" (שמואל א' כ"ו). מכאן שהחנית הייתה לא רק ארוכה, אלא גם חזקה יותר מהחרב, שהרי הקיר והארץ עשויים לשבור את הכלי החלש הנתקע בהם. את החנית היו מחזיקים ביד ונראה שעיקר שימושה היה מיוחד לפרשים ולחיילים התוקפים או המגינים על החומות. החנית לא הייתה נשמרת בנדן והביטוי "הרק חנית" (תהילים ל"ה ב') כוונתו הפעל, כלשון המאמר "וירק את חניכיו" ( בראשית ), שפירושו זירז, וגייס.
כידון
גדול יותר ונדיר יותר מהחנית היה הכידון. בקרב השני של ישראל על העי נוטה יהושוע שנטל הפעם את הפיקוד הישיר על המערכה, או "הכידון אשר בידו" כאות לאוהב לפתוח בפעולתו המתוכננת לפי "נטות ידו" של יהושוע. ויהושע "לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל יושבי העי". מכאן שהכידון כלי ארוך למדי, שהאורב שהיה בעבר השני של העיר יכול היה לראות את נטיתן של הכידון ולפעול לפי כיוונו. הכידון היה עשוי כנראה מניצב ומלהב בדומה לחנית. כידונו של גלית היה עשוי נחושת, לא ברור אם כולו, או רק להבו. כן לא ברור בדיוק מצב תנוחתו של כידונו בין כתפיו.
רומח
גם הרומח נחשב על כלי המלחמה, אך זכרו אינו מרובה במקרא. בפעם הראשונה אנו פוגשים כלי זה בתורה (במדבר כ"ה ). פינחס בן אלעזר מקנא את קנאת ד', נוטל בידו רומח ודוקר את זמרי, נשיא בית האב לשמעוני, אותו ואת המדיינית על שנצמד עם רבים אחרים לבעל פעור. בנחמיה מסופר שחצי הנערים עושים במלאכת הבנייה והם חגורים חרבות ואילו החצי השני עומד על המשמר ומחזיק רמחים מגינים קשתות ושריונות. מכאן שהרומח היה כלי גדול וארוך שאי אפשר היה לשאתו בשעת עבודה והיה אפוא כלי דומה לחנית והיה עשוי מתכת וזקוק לליטוש כמו החרב (ירמיהו מ"ו ד').
תותח
לרשימת כלים בלתי ברורים אלה יש להוסיף את התותח שנזכר באיוב ושאין לזהותו. ייתכן שהיה זה מין מרגמה פרימיטיבית היורה אבנים באיוב. כן לא ברור בדיוק משמעה של המלה "שלח" שנזכרה כמה פעמים במקרא. נראה שמונח זה מציין נשק בכלל כדרך שהמלה הערבית בת אותו שורש - "סילאח" - משמשת ציון לנשק בכלל. מכשירי מגן בפני פגיעת האויב
על כלי המלחמה משתייכים גם מכשירי המגן בפני פגיעת האויב, מדי המלחמה, המגן, הצינה והשלט, הכובע והקובע השריון והשריה והסריון.
מגן
פעמים רבות מזכיר המקרא את המגן ויותר שמלה זו מובאת במובנה הממשי היא מוזכרת במובנה המושאל. "מגני וקרן ישעי", - ותיתן לי מגן ישעך", - "ואתה ד' מגן בעדי" - ועוד דוגמאות רבות כאלה נפגשים במקרא ובייחוד בפרקי התחינה לעזרה ולגאולה שבספר תהילים. מיסודה מציינת מלה זו כמין לוח עשוי מתכת שהיה מוחזק ביד אל מול החזה והראש כדי להגן עליו מפני פגיעת אבני קלע וחצים. המגן והצינה היו שייכים לציודו של הצבא הסדיר ונראה שבישראל לא תפסו אלה מקום ניכר. לעומת זאת מוצאים את הכלים האלה בידי חיל המעצמות הגדולות מצרים ובבל ואשור כפי שנראה בציורי הקרב של מדינות אלו שנתגלו בחפירות.
הצינה
אף היא הייתה בדמות לוח מתכת, אלא שהייתה גדולה מן המגן והצריכה "נושא כלים" כפי שמסופר אצל גלית הפלשתי, בייחוד אם בעליה היה חמוש בכלי זין רבים וכבדים. כפי הנראה לא נבדל השלט מן הצינה. מעניין מאוד שבימים המזהירים של מלכות ישראל, בימי דויד ושלמה הוקדשה תשומת הלב גם לעניינים שבפאר צבאי. בצד הנשק הרב והרכב והסוסים והכוח הצבאי בכלל הוכנו מגינים וצינות מזהב. "ויעש המלך שלמה מאתים צנה זהב שחוט שש מאות זהב יעלה על הצנה האחת ושלוש מאות מגינים זהב שחוט שלושת מנים זהב יעלה על המגן האחת יתנם המלך בית יער הלבנון" (מלאכים א' י' ט"ז).
כובע
בשל פגיעותו היתרה של הראש הוא נצרך להגנה מתמדת צורך שאקטואליותו לא פסקה מאז ועד היום. ברגע שהתחילה פעולת הקרב היו הכובעים מתבלטים מעל שורת הלוחמים - "והתיצבו בכובעים" (ירמיהו מ"ו) - ומזיזים נימה בלב הלוחמים והסוקרים מרחוק. קשה להכריע אם שוני הכתיב של כובע וקובע רומז גם על שוני של צורה או מידה של כלים אלה, או שאין זה אלה פרי מבטא מקומי של אזורים או שבטים בארץ.
שריון
אף שריון שימש להגנת החלק החיוני ביותר של גוף הלוחם - החזה. היה זה כמין אפודה קצרה בצורה לוח מתכת שהייתה נלבשת על הגוף, כפי הנראה רק בצידו הקדמי של הגוף והיה נקשר בצד הגב על ידי פתילי אריג ועור. מסופר בספר שמואל ששאול הלביש את דויד שריון, אלא שדויד לא היה רגיל במדי מלחמה והסירם מעליו.
הפלשתים הייתה להם שליטה על חרושת הברזל והנחושת ושריונו הכבד של גלית היה עשוי קשקשים לשם הקלת התנועה. איש הביניים הזה היה גם מצויד במגן רגליים, כמין חותלות, שהיה קרוי "מצחה" והיה עשוי נחושת. יתכן שהיו צורות שונות לשריון וצוינו בשמות שונים. מכאן הגוון הדקדוקי של שריה וסריון. על לבושי המגן נמנים גם מגיני הראש הכובע והקובע שהיו עשויים נחושת. מתכת זו נוחה יותר לעיבוד, לריקוע ולהתאמה למידות רצויות.
תחבורה
כמו בימינו כן גם באותם ימים נזקקה מכונת הלחימה לאמצעי תחבורה. רכב פרעה (ופרשיו) עמדו לשים לאל את יציאת מצרים אלמלא הנס הגדול של טביעת חיל פרעה בים סוף, מאורע גורלי שהונצח בחג ניצחון (מרים הנביאה) ובשירת "אז ישיר" שהשאירה רושם עמוק בזיכרון האומה ושנקראת עד היום הזה בוקר בוקר בתפילת שחרית.
שלמה דאג להעשיר את הכוח הצבאי גם ברכב וסוסים ואף בנה ערי רכב, והיו ממונים שרי רכב. יהוא מלך ישראל פונה אל שרי יזרעאל בבקשו את תמיכתם ומזכיר בין השאר את "הרכב והסוסים ועיר מבצר והנשק" (מלכים ב' י').
רכב ברזל
נשק חזק מרכב העץ היה רכב הברזל. נשק זה היה מצוי בידי העמים יושבי העמקים כגון הפלשתים ובשל כך לא יכול יהודה להוריש את יושבי העמק. כן היה יבין מלך כנען שולט על סוג נשק זה. תשע מאות רכב ברזל היו לו. ובסמכו עליהם העז ללחוץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה עד שבדרך נס נחל תבוסה ביום סגריר לא רגיל כשכל זירת הקרב בעמק יזרעאל הוצפה מים מהקישון שעלה על גדותיו והמון רכב הברזל נתקע בבוץ וסיסרא עצמו נאלץ לנוס מן המערכה ולנפול בידי יעל.
נס ושופר
לבסוף נזכיר עוד עצמים שיש להם קשר עם המלחמה, אם כי אינם כלי מלחמה: הנס והשופר, ששימשו לכיוון הלוחמים בתנועה ובפעולה. פעמים רבות נזכרו אלה במקרא ועל השפעתם לגבי העם הנתקף נוכל ללמוד מתוך ספר ירמיהו: "מעי מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי, לבי לא אחריש, כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה" (פרק ד' י"ט).
