חרדת קודש. הגעתי למקום בחרדת קודש. כל בית שני שרוף. כל הליכה במשעולים מזכירה את מאורעות שמחת תורה, השביעי לעשירי. הנה כאן צילם המחבל את תיעודי החטיפה, ומכאן נחטפו בני משפחת ביבס והנה שם הבית בו נרצחו זוג עם שלושת ילדיהם.
זוועה.
אבל אחרי שבוע, שבועיים, הנפש נאטמת, מדחיקה. לא חושבים יותר מידי. אי אפשר לחיות כל הזמן בעצב גדול ותודעת שואה, אך כולם קצת על הקצה. קבוצה של חיילים בלי היכרות מוקדמת האחד עם השני, רק קיבצו אותנו יחד להיות כיתת הכוננות, בקיבוץ הטראומטי בו כמעט אין אנשים.
הפלוגה שאני משרת בה היא לא פלוגה סטנדרטית. לאחר המלחמה, בשל מחסור בכוח אדם והצורך לשחרר כוחות על מנת שיוכלו להילחם בעזה, פתחו פלוגה שמאגדת בתוכה כמעט את כל מי שרוצה. גם היכולת המבצעית משתנה מאדם לאדם, יש לנו לוחמי סיירות שהיו בעזה וכעת באו לכאן לתקופה, יש מבוגרים שהוצאו מפטור. גם המשימות משתנות, מתפיסת מוצבים קדמיים וציר נצרים ועד שמירה בשער בקיבוצים בסיכון מינימלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אישית אני חושב שצריך להצדיע. כל אחד בפלוגה עזב הכל ובא לשרת. לא תמיד בתנאים טובים, רחוק מהבית, ועם משמרות וסיורים בחום ובקור, ביום ובלילה. כל אחד והסיפור שלו. מה שבטוח שלכל אחד יהיה מה לספר לנכדים שלו, על החלק שהוא לקח בהגנה על ארץ ועם ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל.
במהלך השירות, התבקשנו לאבטח את ההלוויה של מיה גורן. אחרי תשעה חודשים חולצה גופתה יחד עם עם גופותיהם של תומר אחימס, קיריל ברודסקי, אורן גולדין ושל בן הקיבוץ רביד כץ שהלוויתו תתקיים ביום למחרת. אחד מתושבי הקיבוץ שהגיע להיערכות להלוויות צוחק במרירות ואומר שכרגע בית הקברות הוא המקום שהכי מתפתח בניר עוז.
אני קצת רגשן מטבעי אבל חשבתי שהעובדה שידעו כבר שהיא חלל תהפוך את ההלוויה לטקס פחות כואב, אבל טעיתי. למרות שאני חייל ולמרות שאני כאילו חסין ואטום אחרי כל מה שראיתי וחוויתי במלחמה, מצאתי את עצמי מזיל דמעות מתחת משקפי השמש.
הלוויה גדולה. לא גדולה מידי, כמה מאות אנשים. בשונה מהשגרה בה אין כניסה בלי תיאום לקיבוץ, כעת הש.ג. קיבל הנחייה להכניס כל אחד שהגיע. אני מגיע להלוויה עם קצת חשש. בעיניים שלי כחייל צה"ל במדים, הקיבוצניקים מסתכלים עלי כחלק מכישלון השביעי לעשירי. אבל האמת היא שהם מעריכים אותנו כחיילים אך כועסים עלינו כצבא. איבדו אמון. ואפשר להבין את זה אחרי שבוקר שלם הם נשחטו בביתם בלי שאף אחד מכוחות הביטחון הגיע לעזור.
"אחותי הגדולה מיה", מספיד אח שלה, "מיה שלי, מיה אחותי הגדולה. שלחת אותי וליווית אותי לכל מקום. מהילדות. עשינו הכל להביא אותך לקבר ישראל. ואם יש נחמה, אז שהצלחנו להביא אותך לקבר ישראל.
"יש לך מזל שלא ראית את כל מה שקרה. היית מלאך על פני האדמה. כיום את מלאך משמים. אני מספר בכל מקום את הסיפור שלך. היית בן אדם נפלא וזה לא סתם שרצת דבר ראשון לתינוקות והילדים. אני נדהם לבוא ולראות כאן כל כך הרבה אנשים, חברים ומכרים, תודה לכולם. אל תשכחו את אחותי מיה גורן לעולם ולעולמי עולמים".
גם השכנה מדברת. מספרת על מיה הצחקנית, המשפחתית. זו שהייתה כמו אחות וסבתא לילדים שלה. "למדתי שחייבים לעדכן את מיה כשאנחנו לא בבית, אחרת היא תתקשר ותשאל אם הכל בסדר. מיה תמיד מציעה עזרה הרבה לפני שמבקשים. אישה יחודית במינה. עכשיו בשבילך הכל רגוע ואנחנו נשארנו עם החורבן".
מדבר עוד מישהו. לא יודע מי זה. מספר שהוא ב-6 בבוקר יצא להליכה כשהתחילו האזעקות. "לא התפלאתי שהיא הלכה לסדר את בית התינוקות. משפחתיות הייתה ערך עליון בעיניה. כמה שזה היה מרגיז אותי היא הייתה מתעקשת שניפגש. הממשלה המופקרת שלנו יחד עם החמאס גרמו לרצח שלך ושל עוד רבים. אבל אנחנו כאן בזכות הביחד שאת השרשת. אין ברירה, לאף משפחה של חטופים אין ברירה, אף משפחה לא נחה לרגע. מאז אותו יום ארור למדנו דברים חדשים, מנותק קשר, נעדר, חטוף, לוויה, קברים, השכבה מצומצמת. עסקה עכשיו. את כולם, ירושלים, צעדות, מטה, וצלב אדום".
למרות הכעס והביקורת הוא דואג להודות לכל מי שעזר ועשה. "והנה חזרת. תודה רבה לשב"כ, לצה"ל ולכל העוסקים במלאכה. זה הזמן שלך לנוח, המקום שלך לנוח. לנו יש עוד הרבה מה לתקן ולעשות, יש חטופים מניר עוז, מהמסיבה, משאר הקיבוצים ובתוך כל זה לנסות לקיים את המשפחה שפויה".
הוא בוכה.
"אני מבקש להקריא שיר. שיר שנקרא 'היום האחרון' של שלונסקי:
גם לתפילות - תפרחת ושלכת.
ויום אחרון שמט את כל כתריו.
כל השתיקות חזרו היום אליך,
כשוב יונה באין עלה טרף.
שוא שלוחך יונת-מבול, מלכד:
חזרת אלי בלי סבר וחרון.
גם לתפלות - תפרחת ושלכת.
גם ליבולים מגיע יום אחרון".
ההלוויה מסתיימת, אני עובר בין הבתים וחוזר למבנה המגורים המרכזי עם מועקה גדולה. לוקח את הפינג'ן בשביל להכין קפה, מה שהופך לעימות וויכוח גדול עם נתנאל.
"אל תיגע, אל תיקח. מספיק אתה גונב לנו את כל השוקולדים", צועק עלי נתנאל. אני לא ממש מתווכח למרות שאין לי מושג על איזה שוקולדים הוא מדבר. הוא מאשים אותי גם שלקחתי אבקת כביסה וקפסולות לקפה. "אל תיקח את הפינג'ן בלי רשות", הוא צועק עלי. אני מתעלם אך מחזיר את הפינג'ן למקום.
עכשיו קצת רקע כללי על החיילים בקיבוץ. בשביל שתבינו מי נגד מי ומה הסיפור, נלמד אתכם את המדד של ישראל.
ישראל (שם בדוי כמו שאר כל השמות) החליט לקטלג כל חייל על פי כמות השיגעון שיש בו. מספר 1 משמעותו היא שאתה אדם נורמלי ורגוע לגמרי. 2 משמעותי קצת, משוגע בראש, לפעמים צועק או חריג. 3 זה כבר קוקוריקו, או אחד שלא סטנדרטי בשום צורה. אני הוגדרתי כאחד וחצי. יש עוד כמה שהם 2 אבל יש שני חיילים שהם שלוש חזק. נתנאל המבוגר שכל הזמן מדבר בצעקות ונתן המדומיין.
נתנאל הוא בן 50 פלוס, היה שוטר בעברו שלא מפסיק לספר עד כמה היה אלים, כיום הוא סתם אלים, עובד בתחום האוכל. איש גס רוח עם לשון מלוכלכת, בגלל השתלטנות שלו, מינו אותו להיות אחראי הסדר במקום אך בעיני זו חתיכת טעות. כמו כלב ציד הוא מרחרח כל הזמן את המבנה, מחפש מי הזיז מה. ואם הוא יתפוס - אוי ואבוי, צעקות ושאגות על כל מי שמעז לאכול משהו ולא לשטוף את הסכו"ם. כל הזמן יש אתו פיצוצים.
נתן הוא חייל חמוד אבל גוזמאי שכמותו לא פגשתי מעודי. הוא מדבר בצורה נחרצת כמו הרמטכ"ל, מאוד נחרץ ובטוח בסיפורים ובעובדות שהוא אומר. בערב הראשון שהגעתי הורה לי היכן לישון ואיזו מיטה לא לקחת, מה שאחר כך סיבך אותי עם חייל אחר שזו היתה המיטה שלו.
האמת, בהתחלה חשבתי שמדובר בחייל מאחת היחידות המסווגות ביותר, רק כאשר הסיפורים שלו הלכו ותפחו למדתי שמדובר בשקרן כרוני שכנראה יש לו איזה צורך נפשי לספר סיפורי אלף לילה ולילה. במשמרת אחת שהייתה לי אתו למדתי שהוא חיסל מלא מחבלים במו ידיו, במהלך הטירונות שלו בחברון הוא גילה מסתור של מבוקשים בכירים ומצא מאות רובים ופצצות כמו כן הוא מגלגל מיליונים בארגון מסיבות. איך זה מסתדר עם רכב הגרוטאה בו הוא נוהג? לא ברור. התשובה שלו היא שזה מתנה מאחיו היחיד שאתו הוא בקשר. לדבריו יש לו מלא אחים ממלא הורים וזה האח היחיד אתו הוא מדבר ולכן הוא משתמש ברכב.
חייב להודות, נתנאל ונתן הם חריגים. גם הם בסך הכל אנשים טובים, אבל הסיטואציה בה אנו נמצאים ושאנו יחד 24/7 הופכת הכל למאתגר, לי אישית קשה אתם, אז למזלי אני כבר לא גר אתם באותו מבנה כך שאני משתדל לא להיפגש אתם. יושב לי בשקט בבית הכנסת שבמקלט התת קרקעי, מסתובב ברחבי הקיבוץ או מתבודד בחדר כושר הקטן שיש כאן.
אבל אני סתם מציג את הקיצונים, את מספרי ה-3. מלבדם יש אחלה חיילים. יהודה המכונה צדיק על שם צדיקותו וגם נצח על שם שירותו בנצח יהודה. יהודה לא מבזבז את הזמן ותמיד עם גמרא או בלימודים על המחשב, עושה תואר בהנדסה.
יש גם את נהוראי שחשבתי בהתחלה לקשוח ואחרי זמן למדתי שאולי זה בגלל מה שהוא עבר. הגיע היישר מסיירת צנחנים בעזה והוא בסך הכל רוצה שקט. יש גם את נבי ואת 2 הדרוזים המסורים, את שילה ועוד אנשים סופר איכותיים שהופכים את השירות לחוויה טובה. כמובן יש גם את המפקד אבינועם שהוצנח כאן למפקד באותו מחזור גיוס בו אני הגעתי. בכנות הוא לא טיפוס של המפקד הקשוח, הוא בכלל איש חינוך רגשן ומתחשב מה שגורם לוותיקים לנסות לעגל פינות ולא לעשות מה שלא בא להם כמו פטרולים הדורשים הליכה ארוכה, אך למזלו יש לו סגן, את אורן, איש נהדר ונפלא שמצד אחד עקשן ודרוך כמו פנתר, לא מוותר על כלום, אך זה מגיע עם דוגמה אישית, הוא עצמו נכנס להתקלח עם הרובה ולא תמצא אותו רגע יושב רגל על רגל, מבחינתו יש מנהרה של חמאס בתוך הקיבוץ והם רק מחכים שנוריד כוננות, לכן הוא חי כמו במלחמה וזה משפיע על כולם שלא להרגיש בקייטנה.
הפליא אותי שעד כמה שבאזרחי הוא איש העולם הגדול, מנכ"ל ופעיל בעסקים שונים הוא עדיין איש משפחה לתפארת, כמה פעמים ביום משוחח עם אשתו ועם הילדים הקטנים. "זה העיקר, מלבד זה השאר לא שווה כלום".
נושא דת ומדינה תופס מקום. היה לי וויכוח פיצוצים עם איתמר שמניח תפילין כל יום אבל מלבד זה לא שומר תורה ומצוות. האמת שלא הייתי רוצה לקרוא לזה וויכוח, בוויכוח אי אפשר לשכנע או אפילו לשמוע את הצד השני, כשמדברים אפשר גם ללמוד ואולי להשתנות. אז איתמר טוען שהוא מניח תפילין כבר מהבר-מצווה, כי ככה זה. הוא לא חשב על המשמעות והוא לא רוצה לחפור על זה. "ככה זה, גם אבא שלי מניח תפילין מהבר-מצווה, זה דבר שיהודים עושים וזה לא קשור לזה שאני לא שומר שבת".
אבל למה אתה מניח? עד שאתה כבר עושה כזה דבר גדול, תעשה את זה מתוך מחשבה נכונה. לא רק מצוות אנשים מלומדה, רק כי ככה יהודים עושים!", אמרתי לו.
אבל הוא התעקש שלא. "הנה תראה, יש לי גם קמע של שקל לשמירה. קיבלתי את זה ואני לא הולך עכשיו להתחיל לחפור על איך הקמע עובד. אבל זה עובד וזה קמע".
מצחיק. ואולי עצוב. כי הוא פספס את הקונספט של השקל שניתן לו כדי שיהיה שליח מצווה שאינו ניזוק והפך את זה לקמע חסר משמעות.
"כמו שאני לובש שכפ"ץ קרמי, כך אני גם לובש ציצית", הוא התעקש. אני חושב שזה נוגד את השכל הישר ואת האמונה התמימה. אישית יצא לי להעביר גופות של חיילים קדושים וטהורים שנהרגו עם הציצית עליהם. מי שחושב שמדובר סתם באיזו שכפ"ץ להגנה, זה יכול לערער לו את האמונה.
אבל ציצית היא לא סתם שכפ"ץ מיסטי. מטרת הציצית היא בכדי להזכיר לנו את קיום השם. כך שאם אנחנו רואים את הציצית כמעוררת זיכרון, אזי השמירה היא תודעתית. ואם יש בה קסם (גם ללא זיכרון) אזי מדובר בטענה שיש לציצית יכולת מאגית. אין פטנט של מאגיה וקסם יהודי!התודעה הזו מייצרת נזק יותר מאשר תועלת (אם בכלל). כביכול שכחנו שזה לזכור את מצוות השם. בגדר נחש הנחושת שהקדוש ברוך הוא ביקש ממשה להוריד.
אני חונכתי שבכדי להינצל מצרה יש 3 דברים שיהודי צריך לעשות: תשובה ותפילה וצדקה. בנוסף יש כמובן עניין בברכה של צדיק ובכל מעשה חסד ומצווה שמוסיפים זכות.
וכפי שכבר כתב הרמב״ם בהלכות עבודה זרה: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ'".
ועוד כתב בהלכות מזוזה: "אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם״.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל איך אמר לי איתמר: "תפסיק לבלבל את המוח, אני יהודי ויהודי מניח תפילין מה אתה נהיה לי כאן אשכנזי שאוכל את הראש".