"בתוך שעה - תקפנו בעזה, משם ללבנון וסיימנו עם סיכול בסוריה" | ביקור בבסיס הצפוני של חיל האוויר

אתה הטייס? שאלתי בספקנות.

ומה מונע את האסון הבא? מה יקרה במקרה של תקיפה איראנית, של החיזבאללה שמפתיעים עם היכולות שלהם?

"אנחנו ערוכים לכל תרחיש", הוא אומר וניכר שאינו אומר זאת בהתרברבות אופיינית שאנו מכירים מהעבר, "אנחנו במלחמה, הכי ערוכים שאי פעם היינו. מתרגלים ומתורגלים לניסיון של פגיעה בנו. בתשתיות, במיגון, ביכולות הגנה וכמובן בהתקפה. מאז שמחת תורה רשמנו עוד ועוד שיאים בכמות ההפצצות והסיכולים בעזה ובלחימה בכמה זירות במקביל. אנחנו היינו חלק מרכזי בבלימת מאות טילים וכטב"מים איראניים באותו לילה והנה עכשיו במבצע שחרור ארבעת החטופים פעלנו לתת מעטפת אווירית לכוחות על הקרקע".

איך מתנהל הקשר עם הכוחות שעל הקרקע?

המפקד מספר על מציאות שלא ראינו בעבר. "לפני כניסה קרקעית אנחנו מפעילים מקדם שבירה כסיוע לתמרון. מורידים כמות חומר נפץ שתחסל את האיומים הקיימים ומי שלא, מפחד להוציא את הראש. מטוסי הקרב מורידים את המאסה ובמקביל עם המסוקים יש קשר ישיר לחיילים שעל הקרקע.

"דיברתי עם מפקדי חטיבות שאני מכיר אישית. הם לא ראו דבר כזה, המחבלים מפחדים להוציא את הראש. לפעמים קשה למדוד הצלחות או לשקף מה היה קורה אלמלא היינו פועלים, מה היה קורה אם לא היינו תוקפים. אנחנו מתמודדים בהצלחה חלקית עם איומים חדשים וגם להם עוד נמצא פתרונות. מדברים כל הזמן על כשלונות אבל לא שומעים את כל מה שנמנע".

היה בעבר דיבור על סרבנות, על נתק בין חיל האוויר לחיילים שעל הקרקע. זו מציאות מוכרת?

"אולי היה דיבור בעבר. אבל זה דיבור שהגיע עד שערי הבסיס. אין מציאות שאנחנו לא נתקוף. ואם כן זה נושא בטיחותי או מודיעיני. תקפנו בקרבה שמעולם לא הייתה כמוה - מרחק עשרות מטרים מהכוח, כשכמובן לא נפתח באש במקרה שיש חשש לפגיעה בכוח שלנו או חלילה בחטופים".

אנחנו מכירים מקרים של פגיעה בבלתי מעורבים, או כמו התקיפה של שיירת הסיוע. איך הדברים מתנהלים?

"אנחנו עושים הכל בשביל לא לפגוע - גם בלא מעורבים וגם חלילה בחיילים שלנו או בבני ערובה. בשביל לנצח את האויב צריך לפעול. אם נשב ולא נעשה כלום לא ננצח. אבל נעשה הכל בשביל לא לפגוע. אנו עובדים על פי המוסר, על פי כללי בית הדין הבינלאומי ויש תהליך מאוד מסודר. הרבה משימות לא מתבצעות מתוך אינדיקציות מודיעיניות על חטופים. יש מכלול - מערך שלם שזה הוא תפקידו".

לאחר השיחה עם המפקד אנחנו יוצאים לפגוש את אחד הטייסים, הוא סיפר לנו על מקרה אחד בו היה שותף בהפלת מל"ט שאיים על נכס אסטרטגי של המדינה. המטוס נמצא בתוך דת"ק, דהיינו דיר תת־קרקעי, שהיא מעין סככת בטון המגינה על המטוסים.

המטוס בו הוא פועל הוא F-16 ובו 2 מושבים, לטייס ולנווט. "המטוס הספציפי הזה", מסביר לנו א', "חמוש עכשיו בכמה סוגי טילים. בטילי אוויר־אוויר, ובטילים כבדים להטלה, הוא נמצא בכוננות של 3 שעות. יש כרגע זוג מטוסים בפטרול אווירי ויש עוד זוג מטוסים מוכנים להקפצה תוך 4 דקות".

הטייס סיפר על דריכות מלאה בחיל האוויר. "יש גם פטרולים שגרתיים, גם טיסות במרחבים מסויימים בעקבות מידע מודיעיני וזה חוץ מכל גיחות ההפצצה שיכולות להיות עשרות פעמים ביום, החל מדברים שמתוכננים מראש ועד יעדים שמגיעים בעקבות צורך בשטח. בעקבות המלחמה יש לי שעות טיסה יותר מטייסים הרבה יותר וותיקים מהעבר, המשימות לא נגמרות אבל אם נצטרך יש לנו עוד כוחות ועוד יכולות לעוד הרבה".

יש גם תחושות החמצה על אירועים שכן קרו, איומים שכן חדרו?

"ברור שיש. אבל אני יחד עם כל הצוותים כאן עושים את כל מה שאנחנו יכולים. אני זוכר שאני רק חלק ממערכת, יש מודיעין שמגיע, יש יכולות גילוי ויש יכולות הפלה. לפעמים מספיק שחוליה אחת פספסה והאויבים שלנו הצליחו".

בעודנו ליד אחד המטוסים, שאלתי אותו למה אין סימני הפלה על כל כטב"מ או איום כמו שיש למטוסי ארה"ב וא' משיב בחיוך, "אם אנחנו נתחיל לסמן כל המטוס ייהפך למנומש".

לסיום, אנחנו נלקחים לאחד ממתקני החימוש בשדה, במבנה בו מרכיבים את כל חלקי הטילים השונים הנלקחים לחימוש המטוסים. הקצין ד' הסביר לנו על צורת ההפעלה הייחודית בה הם פועלים.

"האתגר שלנו הוא כפול ואנחנו עומדים בו בהצלחה", הוא מספר, "היכולת לחמש במהירות את המטוסים בצורה רציפה וזריזה 24/7 תוך כדי שאנחנו בכוננות של תקיפת השדה".

"אנחנו מוכנים!", הוא מדגיש.