אחד המושגים המטרידים ביותר במלחמה האחרונה - המוזכר אינספור פעמים על רקע פעולות הצבא בשטח רצועת עזה ולאורך הגבול הצפוני, הוא המונח "כלכלת חימושים". צמד מילים המבטא את הקונפליקט הכלכלי של תעשיית ההתחמשות והשימוש בנשק בפעולות הצבא במלחמה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ככל ש'כלכלת החימושים' יותר משפיעה על הנעשה בשלבי הלחימה כך גוברת הסכנה לשלומם של הלוחמים, ומהווה סיכון אסטרטגי ביכולת העמידה של ישראל ביעדי המלחמה.
הפרסומים הרבים בכלי התקשורת השונים בחודש האחרון לא מותירים מקום לספק לכך שישראל תלויה במובן הפיזי באמצעי הלחימה שמעבירה אליה ארה"ב. כושר ניהול המלחמה ויכולת התמרון הצבאי של ישראל, תלויים בכמות הנשק העצומה המגיעה מעבר לים.
היקף השימוש בחימוש בפגזי תותחים וטנקים לא ידוע, אבל הוא גדול מאוד. מלבד המלחמה הסיזיפית והקבועה בתוך שטח רצועת עזה, קיימות ההפצצות שביצע צה"ל בלבנון, מהאוויר ומהקרקע לאורך התקופה כולה, גם בהם נעשה שימוש בחימוש רב מתוצרת אמריקאית. לכל זה נוסף שימוש מאסיבי במיירטי "כיפת-ברזל" ואמצעים נוספים.
בהקשר הזה ראוי לציין כי עד הסיוע המלחמתי האדיר אותו העניק הפנטגון לאוקראינה במלחמתה עם רוסיה, כמות הנשק שהיה מיוצר באופן קבוע היה נמוך בעשרות אחוזים מחבילות הסיוע שהועברו מארה"ב אחרי פתיחת המלחמה.
הצורך המיידי היה כל כך דחוף, שלפני כשנה וחצי, העבירה ארה"ב לאוקראינה 300 אלף פגזי ארטילריה 155 מ"מ ממחסניה בישראל - לאחר שבאותם ימים אף אחד לא חלם בחלומות הכי שחורים שישראל תיקלע למצוקה קיומית ותצטרך לחזר על הפתחים מחדש כדי לקבל את הסיוע המלחמתי שנלקח ממנה לטובת מדינה אחרת ואף הרבה יותר ממנו.
מומחי צבא וביטחון בינלאומיים מעידים כי בחמש השנים האחרונות מתחולל משבר בתחום ייצור הנשק וגם מחסני החירום הענקיים של הממשל האמריקני, מתרוקנים בקצב מעורר דאגה. וכך, בתחילת המלחמה בין ישראל לחמאס ובגבול הצפון, ישראל ביקשה פגזים בדחיפות, והפנטגון התקשה להחליט מנין הוא יספק נשק לישראל בלי להפחית מהכמות הנמסרת לצבא אוקראינה.
ישראל ביקשה גם חימוש מונחה מדויק, פצצות קטנות-קוטר וחימוש תקיפה ישירה. ארה"ב הבטיחה לספק את המוצרים הללו, כל זה בצל החשש שייפגעו מאגרי החירום.
למעשה, כדי לספק את הסיוע גם לאוקראינה וגם לישראל בו זמנית, הוכפל קצב ייצור הנשק בארה"ב ובמאמצים מיוחדים שנעשים הן במישור הדיפלומטי והן בלחץ הפוליטי - משלוחי הנשק מגיעים באופן סדיר ולמעט הוויכוח המתוקשר על אותן פצצות כבדות שהנשיא ביידן סירב לשלוח לישראל - הכל התנהל כמתוכנן וכמתואם בין המדינות.
עם זאת, טבעי מאוד שהשפעות המלחמה שטרם הוכרעה והסתיימה - יובילו את ראשי מערכת הביטחון לתפיסה מעשית לפיה ההתחמשות הישראלית צריכה להיות כמה שיותר מבוססת על ייצור ופיתוח מקומי גם באמצעי לחימה בסיסים - ולו כדי לחסוך את העימותים והבקשות החוזרות לקבל את הסיוע הביטחוני מהמעצמה האמריקנית.
החשש האמריקאי והשלכותיו
התלות של ישראל דווקא בארה"ב בכל מה שנוגע לתהליך ההתחמשות - לא היה תמיד, והוא תהליך שנוצר עם השנים ובפרט אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר בישראל שקדו על ייצור מטוסי הלביא - שנועדו לתת מענה התקפי משוכלל במיוחד ולשפר את מטוסי הקרב שהיו מוכרים עד אז למעצמות.
משרד ההגנה האמריקאי, שהיה לו מאוד חשוב לשמור על עליונותן של תעשיות הביטחון של ארה"ב, היה מודע להצלחה השיווקית של ה"כפיר" (דגם המטוס המשופר ביותר שפיתחו מומחים ישראלים) וחשש שהמטוס הישראלי החדש יתחרה במטוסים האמריקאים ברחבי העולם.
לשם כך, נעשו מאמצים בלתי רגילים לפני כארבעים שנה - כדי לעצור ולהקפיא את ייצור המטוסים הישראלים תוך כדי שהפנטגון מתחייב לערוך עם ישראל עסקאות נשק ופיתוח שיסייעו למדינה שטופת האויבים במזרח התיכון להתחמש.
יוזכר גם, כי תוך כדי מימון אמריקאי, התעשיות הביטחוניות בישראל זוכות להישגים בשוק היצוא הביטחוני. מאחר והן מספקות לצה"ל מערכות נשק מהשורה הראשונה בעולם, החל בטנקים ונושאי גייסות משוריינים, טילי אוויר-אוויר וטילי קרקע-קרקע בעלי דיוק נקודתי, וכלה בספינות סיור, מערכות הגנה על ספינות ולווייני תצפית אופטיים ומכ"מים – ועוד היד נטויה.
תקופת ההתחמשות הראשונה של מדינת ישראל
בתקופת מלחמת השחרור קיבלה ישראל עזרה חיונית מיהדות ארה"ב בכסף ובנשק. אחד מיהודי ארה"ב שסייעו לישראל היה מהנדס הטיס אל שווימר, יהודי פיקח מאוד, טייס ואיש עסקים, שהבריח לארץ מטוסי תובלה ומפציצים מעודפי מלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה הקים שווימר מפעל לשיפוץ מטוסים בפלורידה. דוד בן גוריון, שראה בחזונו גם את פיתוח התעופה בישראל, שכנע את שווימר להעביר את מפעלו לארץ. ומאז התחיל לפעול בעיר לוד מפעל התעשיות הביטחוניות הראשון והיוקרתי של ישראל (התעשייה האווירית כיום) שווימר נפטר בשיבה טובה ברמת גן, בה התגורר עשרות שנים לאחר שעלה לארץ מניו יורק.
למעשה, בעשרים השנים הראשונות למדינת ישראל, המקור לאספקת הנשק למדינה הצעירה היה בכלל בצרפת, המדינה האירופית הפכה – בהסכמה שקטה של ארה"ב – להיות ספקית הנשק העיקרית של ישראל, וחיל האוויר רכש בכסף מלא את מטוסי הקרב והתובלה המודרניים ביותר של מפעלי התעשייה הצרפתית.
אספקת הנשק המתקדם מגרמניה ומצרפת אפשרה לישראל לעמוד במירוץ החימוש נגד מדינות ערב – בעיקר מצרים וסוריה – שהחל בעשור הראשון לקיומה של המדינה עם עסקת הנשק המצרית-צ'כית, שבעקבותיה הפכה ברית המועצות לספקית הנשק העיקרית שלהן.
נקודת המפנה
שיטת ההסתמכות הבלעדית על רכש של מערכות נשק ראשיות מחו"ל ספגה מכה אנושה ערב מלחמת ששת הימים.
תוך כדי שמדינת ישראל מתכוננת להגן על עצם קיומה מול שורת אויבים אכזריים, הטיל הנשיא הצרפתי שארל דה גול אמברגו נשק על ישראל, ובכך ניתק את צה"ל בבת אחת ממקור הרכש העיקרי שלו בחו"ל. ההשפעה של האמברגו הצרפתי הובילה לחשבון נפש במערכת הביטחון ולאסטרטגיה שהציבה הלכה למעשה את הייצור העצמאי של ישראל בלב ליבה של ההתחמשות הביטחונית.
למרות שארה"ב נחשבת לספקית החימוש המרכזית של ישראל, בעשרים השנים האחרונות התעשיות הביטחוניות המקומיות הציבו את מדינת היהודים בתפקיד יצרנית ומפתחת מרכזית של נשק קונבנציונאלי ולאחד מעשרת יצואני הנשק המובילים בעולם תוך כדי שהיא נשענת על ייבוא של ציוד צבאי, חלקי חילוף וטכנולוגיות. למשל, בטנקי מרכבה 4 - המיוצרים בישראל, משתמשים במנועי דיזל שהורכבו בארה"ב ועושים שימוש בחלקים שיוצרו בגרמניה.
לסיכום, מערכת הביטחון הישראלית אמנם תלויה בארה"ב ובסיוע המגיע ממנה כדי להמשיך ולנהל מלחמה עקשנית ומתישה, בפרט שהיא מתפתחת בשתי זירות - הדרומית והצפונית - במקביל. אך מנגד, הרבה מאוד רווח מגיע לתעשיות הביטחוניות של ישראל ומהם נגזרים מיסים לטובת הממשלה בעקבות העובדה שכלי נשק מתוחכמים במיוחד - מפותחים רק כאן - ונמכרים לכל המרבה במחיר מהמדינות הזקוקות לכך כמו אוקראינה ואפילו גרמניה המבקשת להציב את עצמה בשורה אחת עם המעצמות ולהתחמש בנשק מתוחכם עם המילה האחרונה.
(קרדיט לרוח הדברים: ד"ר עוזי רובין, מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון)