סערת עופר וינטר והשחרור | מי מתנכל לחובשי הכיפות בצה"ל?

השבוע, נסתם הגולל לכאורה על שירותו הצבאי והביטחוני, לאחר 30 שנים רצופות כלוחם ומפקד, של תא"ל עופר וינטר בעקבות אי קידומו לתפקיד אלוף אחרי מספר שנים בדרגתו הנוכחית כתא"ל. בשיחה טעונה עם הרמטכ"ל הרצי הלוי נמסרה הודעת השחרור הלא מפתיעה לקצין המשופשף והמחוספס שכבר ראה כמעט את כל מה שהצבא יכול להציע.

מכריו של וינטר מציינים כי הוא נחשב אדם עממי, סיפרו עליו שהוא אב לשמונה שמגיע לצה"ל עם הכיפה ועם החינוך שקיבל במוסדות החינוך הדתיים, ובראשם המכינה הקדם צבאית בעלי.

הוא גם נתפס בעיני רבים ממכריו ופקודיו כקצין ממושמע למסגרת הצה"לית, שסדרי העדיפויות שלו ברורים. כך למשל בכתבה ששודרה בחדשות 2 ערב ההתנתקות מצוטט וינטר, אז מפקד גדוד בגבעתי, בהצהרה מעניינת כאשר בזמן מפגש של ראש הממשלה דאז אריאל שרון עם קצינים וחיילים, העלה מפקד מחלקה את ההצעה לפטור את חובשי הכיפות ממשימת העקירה בגלל הרגישות החברתית הגבוהה מול אחיהם וחבריהם המתגוררים ביישובים שפונו.

בטרם הספיק שרון להשיב, נעמד וינטר והצהיר בנחישות כי הפקודה תבוצע גם על ידי חובשי הכיפות: "מתוך אמונה שאם אנחנו חלילה נסרב פקודה, או מישהו מאתנו יסרב פקודה, אנחנו נביא לחורבן. בלי בכלל ספק, אנחנו נעשה כל מה שיוטל עלינו. אני רק מבקש מכל מי שיעשה את המשימה הזאת לעשות את זה עם הרבה כאב, עם הרבה רגישות, כאילו מפנים אותך מהבית שלך".

למען האמת המתוקשרת, וינטר נמצא כבר עשור על הכוונת של קבוצת עיתונאים, שמבקשים באמצעותו לתקוף שוב את תופעת התגברות נוכחות הכיפות בשדרת הפיקוד של צה"ל. כך למשל, כתב פעם אורי משגב תחת הכותרת "מח"ט הג'יהאד היהודי": "אולי וינטר הוא מפקד מסור ואמיץ, אבל על הרמטכ"ל להעבירו לאלתר מפיקוד על כוחות. שימנה אותו לראש מנהלת הזהות היהודית המשיחית שהוקמה בצה"ל. כל אופציה אחרת תהווה הוכחה סופית שצה"ל התחרפן".

עיון קל בתולדות הפעילות הצבאית של וינטר חושף קצין ערכי, עז נפש ולמוד קרבות, שיוצא לקרב עם רוח נחושה והרבה אמונה, ולחלוטין אי אפשר להתעלם מהניסיון הביטחוני העשיר שלו במבצעים רבים כמו בזמן האינתיפאדה הראשונה והשניה, ומבצעים רבים ביו"ש ובעזה.

ההתקפות הראשונות על וינטר התרכזו בתחילת מבצע צוק איתן לפני כעשור, כאשר בדף מסרים שחילק לחייליו לקראת היציאה לקרב, היו מאפיינים ואזכורים בולטים הלקוחים מהשקפתה של היהדות בהקשר למלחמה.

במכתבו לפקודיו הוא כתב: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך". הדבר עורר סערה תקשורתית מכוונת אצל "לוחמי החופש" הליברלים שיצאו בקריאות נואשות נגד ההדתה לה הטיף הקצין.

מנגד, תא"ל (מיל') יהודה דובדבני, מפקדה הראשון של חטיבת גבעתי, אינו נמנה על חובשי הכיפה אך עם זאת, בריאיון שהעניק לערוץ 7 ביקש להדגיש כי חובשי הכיפות הם אלה שהעניקו לחטיבה את רוח הלחימה שלה עוד מתחילת דרכה: "אני רוצה שיהיה ברור לכולם: לפני 31 שנים הקמתי את גבעתי עם ישיבות ההסדר, עם הברכה של כל הרבנים, מחברון ועד לקריית שמונה. הרוח של הרבה חוזק, הרבה אמונה בצדקת הדרך שלנו, מתחילה לפני 31 שנה, כשהגיעו הלוחמים הראשונים מישיבות ההסדר ועברו מהשריון לגבעתי".

ולסיכום, פרשת הפרשתו של תא"ל וינטר מהצבא, אחרי שורת תפקידים משמעותיים בהם כיהן, מציפה שוב בחלל את הטענה הנשמעת רבות נגד הצבא על כך שחובשי הכיפות אינם זוכים לקידום לפי מעמדם וכישוריהם, רבים מטיחים במערכת הצבאית שיש תחושה ורצון לאורך השנים שקצינים חובשי כיפות לא יקודמו החל משלב מסוים, בשל אמונתם הדתית.

לראיה מביאים את אחד המקרים המפורסמים של קצין דתי שעמד על הכוונת בשל הכיפה שחבש, ושילם על כך מחיר אישי ומקצועי בעצירת קידומו בצה"ל, הוא אפי איתם. איתם הגיע לדרגת תת אלוף ופיקד על עוצבת הגליל לאחר רקורד פיקודי ומבצעי מרשים, אך בשל עמדותיו נעצר קידומו לדרגת אלוף, והוא פרש מצה"ל.

אך, האם טענה זו אמיתית ומוצדקת? האם כיום, המצב שונה, והרבה חובשי כיפות מהציונות הדתית הגיעו להישגי פיקוד בכירים? התשובה היא כן.

לפי בדיקה של פורום 'בודקים', בצה"ל יש היום 3 אלופים דתיים: האלוף טולדנו, האלוף עשור והאלוף זיני. בפורום המטכ"ל יש היום 32 קצינים בקבע ובמילואים. 4 מתוכם הם דתיים: האלוף טולדנו, האלוף עשור, האלוף זיני ותת אלוף(במיל.) וולנסקי. 4 מתוך 32 הם 12.5%, שזה נתון דומה לאחוז הדתיים בקרב היהודים בני 20 ומעלה.

גם בעבר היו אלופים חובשי כיפות כמו אלעזר שטרן ויאיר נוה, שלמדו במוסדות חינוך דתיים לחלוטין. כדי להפריך באופן סופי את הטענה של חוסר קידום חובשי כיפות ממכינות צבאיות מסוימות, תבלוט העובדה כי פיקוד המרכז ניתן לאלוף אבי בלוט, שגדל בהתנחלות נוה צוף והוא האלוף הראשון שהתחנך בעלי.

למעשה, אי אפשר להתעלם מהתחושה הציבורית, לפיה נעשה עוול לעופר וינטר, ולכן אולי כדאי לומר כי קיים פה מאזן אימה בין הרצוי למצוי, כאשר המנגנון הצבאי מושך לכיוון מסוים ואילו הציבור האמוני, בוגרי מכינות צבאיות, הלוחמים והמפקדים, מהם קצינים זוטרים או בכירים, המושכים גם הם למקום אחר.

ובמילים פשוטות, הפוליטיזציה לא נעלמת מהמרחב הצבאי, להיפך, הרוב החילוני מרגיש מאוים מהמיעוט, בשל הדומיננטיות הגבוהה של חובשי הכיפות במערך הלוחם והאווירה המדבקת שהם משדרים.

ולכן, חד משמעית מדובר בברכה שיש לצבא לוחמים וחיילים יראי שמים ואוהבי הארץ גם מהצד הדתי אך מצד שני יש להיזהר שבעתיים שלא לנסות לשנות את דמותו של הצבא והמנגנון הביטחוני למשיחי שפועל מתוך תחושת יישוב הארץ ונקמה בגויים, סוגיות שעלו לדיון לאורך המלחמה האחרונה מספר פעמים.

ייתכן, מבלי לפגוע בזכויותיו וכבודו של וינטר, כי הרושם שנוצר אפילו בטעות - הוא, כי תומכיו של הקצין המוערך רוצים להרוויח שלא בטובתו מטרה משנית שאיננה ביטחונית במלואה.

ובנימה אופטימית, אנו מאמינים בני מאמינים, ואי אפשר לחמוק מהדמיון של המקרה הנוכחי לאותה תקופה בה האלוף אריאל שרון סולק ממשרד הביטחון בשל אירועי סברה שתילה בלבנון ודו"ח הועדה הממלכתית, אך למרות אכזבתו באותה עת הוא נשאר על הגלגל ואף מונה לכהן בערוב ימיו כראש ממשלה.

ואולי אל מול הדחתו של וינטר, הציבור הדתי יוכל להתנחם במינוי הקצין הדתי המוערך תת אלוף דדו בר כליפא לתפקיד ראש אגף כוח אדם בצבא, למרות שהתחנך בפנימייה הצבאית לפיקוד אור עציון, שבראשה עמד הרב חיים דרוקמן, ובמכינה הקדם־צבאית בפדואל שבגדה. הוא היה ממבשרי הגל הדתי ששטף את הצבא במלחמה, כאשר פרסם פקודת יום ובה הפסוק "וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו" (דברים ל"מ, מ"ג).