כל יירוט רקטה עזתית, עולה למשלמי המיסים שבינינו על פי הערכות מומחים בין 50-70 אלף דולר! אין ספק כי חיי אדם שווים יותר, אך כואב להזכר שבעבר הלא רחוק הוקפאה תוכנית בשם "נאוטילוס" שהציעה יירוט רקטות בכל טווח בעלות של "רק" כאלף דולרים ליירוט בודד.
ב-1996 חתמו נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל שמעון פרס על שיתוף פעולה בפיתוח שנשמע אז מדע בדיוני - קרן לייזר שתשמיד רקטות. הטריגר שהניע אז את ממשלת ישראל לצאת לפיתוח שכזה היה 800 הקטיושות שקריית שמונה ספגה בתקופת מבצע "ענבי זעם".
לאחר ארבע שנים בשנת 2000 הוכרזו מאה אחוזי הצלחה למערכת נאוטילוס, בניסויים שנערכו במדבר ניו מקסיקו. בסופה של אותה שנה נסוג צה"ל מלבנון, והאלוף יצחק בן ישראל ראש מפא"ת (המנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון) החליט להפסיק את פיתוח נאוטילוס, בשל שינוי בתפיסת האיום הרקטי על ישראל.
למרבה האירוניה מיד לאחר ההחלטה, החלה אינתיפדת "אל אקצה" והעיר שדרות החלה לקבל מטחי "זעם ערבי" בצורת צינורות חלולים שמולאו בחומרי נפץ, ונקראו בשם המלבב "קאסם".
בשנת 2004 נבחנה שוב האפשרות להגנה אקטיבית על ישובי עוטף עזה, הנאוטילוס נבחן שוב, נדחה, ומפא"ת קיבלה פתרון אחר מרפא"ל, שהציעה את "כיפת ברזל", הפרויקט זורז, בוצעו נסויים מוצלחים ובחודש שעבר נכנסה המערכת לשימוש מבצעי.
מדוע הוקפא פרויקט הנאוטילוס?
שאלה זו מתעצמת שבעתיים נוכח הדברים שאמר בחודש שעבר ראש אמ"ן האלוף אביב כוכבי, לדבריו כ-200 אלף טילים ורקטות מכוונים על ישראל ממדינות אויב. מומחים צבאיים אומרים כי האיום הבליסטי הוא האיום המוחשי והקשה ביותר איתו צריכה ישראל להתמודד (סוריה ואירן משקיעות כמעט את כל מאמצי ההתחמשות שלהם בטילים).
אם כן קשה להבין מדוע אנשי מפא"ת קיבלו את ההחלטה התמוהה להפסיק פרויקט שהושקעו בו כ-200 מיליוני דולרים (על פי הערכות אחרות כ-400 מיליון) מתוכם 50 מיליון במימון ישראל, פרויקט שענה על הצורך הבסיסי של ישראל להגן על עצמה מפני איום אותו כל המומחים הצבאים תפסו כאיום מרכזי ביותר על בטחונה של ישראל.
ישנם כמה סיבות להפסקת הפרויקט שנטענות על ידי הגורמים הרשמיים, נמנה כמה מהם: המערכת פולטת גזים רעילים בעת הירי, צריך כמות דלקים גדולה בכדי לתפעל את המערכת, החילים האמריקאים שיתפעלו את המערכת יברחו כאשר תהיה מתקפת טילים, בתנאי עננות המערכת יוצאת מכלל פעולה.
הסיבות שהובאו לעיל נשמעות כמו התחמקויות רשמיות, הגזים הרעילים שהמערכת פולטת בשעת פעולה, אינם סיבה לא להכניס מערכת מצילת חיים, החילים האמריקים לא ברחו כאשר הם תפעלו את מערכות הפטריוט במלחמת המפרץ, והטענה כי בתנאי עננות המערכת אינה פועלת הובררה כלא נכונה, מבצעי הניסוי בניו מקסיקו עצמם אמרו בזמן הניסוי כי גם במזג אווי סגרירי המערכת קיבלה מאה אחוזי יירוט (אומנם לא בכל מזג אוויר)
לנאוטילוס ישנם גם יתרונות שאין למערכת כיפת ברזל והם זמן היירוט (היירוט בלייזר הוא במהירות האור) ויירוט פגזי מרגמה אותם לא יכולה כיפת ברזל ליירט.
אז מה עמד באמת מאחרי ביטול פיתוח הנאוטילוס וזריקתם של מאות מיליוני דולר לפח?
גורם ביטחוני המקורב לנושא רומז, כי חוסר שיתוף פעולה בין ישראל לארה"ב בנושא פיתוח הנאוטילוס, גרם שהידע בפיתוח נשמר כולו רק אצל האמריקאים (צבי שור מנהל עמותה לקידום הנאוטילוס אומר כי כיום האמריקאים מוכנים לחלוק את הידע) וחברות ישראליות לא קיבלו את הנתח המגיע להם בפיתוח. אותו גורם אומר כי מפא"ת אחראית לקדם גם יצור כחול לבן אותו אפשר לייצא ולכן קיבלו את מערכות כיפת ברזל.
עוד סיבה אפשרית לביטול הפרויקט היא העובדה שצבא ארה"ב מפתח מערכות לייזר חדשות ומתוחכמות יותר שיכנסו לפעולה בעשור הקרוב, צבא ארה"ב שמצא כי מערכות הלייזר החדשות משתלמות יותר (עובדות על המסת גבישים) נטש את ישראל ואת פרויקט הנאוטילוס לאנחות.
החורים בכיפת ברזל
כמו שציינו לעייל לכיפת ברזל אין את היכולת ליירט פגזי מרגמה שמהם נפלו בשדרות. חיסרון נוסף של כיפת ברזל הוא המהירות בה היא נכנסת לפעולה (כ-15 שניות), אך בסך הכל מערכת כיפת ברזל הוכיחה את עצמה כמערכת איכותית מתוחכמת ויעילה, עקב אכילס של המערכת אם כן הוא הצד הכלכלי.
ד"ר צבי פדהצור פרשן בטחוני בעיתון הארץ אומר כי ההיגיון הכלכלי שבכיפת ברזל הוא הזוי. "לוקחים טיל שעלותו 120 אלף דולר במקרה הטוב וזורקים אותו על צינור ברזל שעולה שלוש דולר" (שגם הם מתקבלים בתרומה מאירן).
אם נוסיף לדבריו של פדהצור את דבריו של השר מתן וילנאי הטוען, שבמלחמה הבאה אנחנו צריכים לצפות לכ-1000 טילים ביום במשך כחודש, אנו חייבים לתהות מה יקרה כאשר יפלו כאן מטחים של אלפי טילים ורקטות, האם העלויות שיסתכמו במליארדים רבים אל יביאו את ישראל בפני פשיטת רגל? למפא"ת הפיתרונים.