"הרופאים חשבו שאמות"; נס חנוכה בלב התופת

חנוכה תשס"ט. מבצע 'עופרת יצוקה' יוצא לדרך, בעקבות ירי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל. לאחר מכה אווירית עזה נכנסים כוחות חי"ר לתוך הרצועה. כעבור כמה ימים, בשעה 2 בלילה, הצוות של רס"ן (במיל') זיו ביטון, לוחם ביחידה 669, מוזעק למבצע חילוץ מאתגר.

ביטון מדליק אור אדום פנימי ורואה את הפצוע. מצבו היה מחריד. הוא נפגע בפנים, בלסתות, בגולגולת ובצוואר. ביטון מחליט לבצע הליך כירורגי שנקרא 'קוניוטומיה' (פיום קנה), כדי להכניס ללוחם את צינור הנשימה. הפעולה הזו אינה מתבצעת בדרך כלל במסוק, אבל כל שנייה קריטית עכשיו. הוא מבצע חתך ומכניס את הצינור לקנה הנשימה של הפצוע. הפעולה מצליחה. הדופק חוזר, וניכרים סימנים ראשונים של התאוששות.

נס לא מוסבר

אבל אז מתברר שיש לפצוע פגיעות רסיסים לאורך כל הגוף, והוא מאבד דם. הצוות מערה לגופו מנות דם ותרופות הרגעה, ומנשים אותו בחמצן בלחץ גבוה. כל זה מתרחש ב-17 דקות של טיסה למרכז הרפואי בילינסון. כשהפצוע מוכנס לחדר הטראומה מתברר שמצבו קשה מאוד. הרופאים חוששים שאין סיכוי להצילו.

ביטון חוזר לבסיס ומוסיף לקבל עדכונים על הטיפול שהפצוע מקבל. למחרת מתברר לו ששמו של הקצין אהרון קרוב, שהוא התחתן זה עתה, ויומיים אחרי החתונה יצא ללחימה ברצועת עזה. "זה ריגש אותנו עוד יותר", אומר ביטון. "התפללנו שישרוד". בנס שקשה להסבירו אהרון אכן שרד. עשרה ימים אחר הפציעה חזר להכרה. ביטון הלך לבקרו. מאותו רגע נוצר חיבור עמוק בין השניים והחברות העמיקה והלכה עם הזמן.

כי קרוב אליך

"הרופאים חשבו שאמות או אשאר צמח", אומר קרוב ל'שיחת השבוע'. "כל הסיפור שלי הוא נס. הקשר שלי עם המציל הדוק. זיו הציל אותי, בזכותו אני חי, ויש לי הכרת תודה גדולה מאוד אליו. הרופאים אמרו שאין לי סיכוי לדבר וללכת, והיום ברוך השם אני מרצה ורץ מרתונים. יש דברים שבעיני המדע נראים בלתי-אפשריים, אבל יש הנהגה ניסית גלויה ונסתרת במציאות".

אהרן מעביר את שרביט האמונה הלאה. "אני הולך למשפחות פצועים, כשלפעמים הרופאים אומרים להם שבנם לא ישרוד, ואני נותן להם תקווה. האמונה מחזקת אותי מאוד, ונותנת לי כוחות להמשיך, כי גם לי עוד יש קשיים. עובדה שה' נותן כוחות בכל רגע ורגע, גם בזמן שנפצעתי, וגם שלוש-עשרה שנה אחר-כך. את המסר הזה אני מעביר בכל ההרצאות שלי ברחבי הארץ".

(תודתנו נתונה למערכת הגיליון שיחת השבוע)