מה זה משנה לנו איך בדיוק קוראים למצב. כאשר רוצחים ופוצעים יהודים, ומי שאמון על הביטחון לא מצליח לבלום זאת, אנו, כולנו, בבעיה. עכשיו, מדובר במשהו מדאיג ומטריד. וזהו המצב שלפני העידן הקשה יותר. המפחיד. מפני שהמחבלים קוראים היטב את התמונה. הם מבינים, שכאשר לא מצליחים להפסיק את מעשיהם, זהו העיתוי לפתיחת המחסנים הנסתרים, ולהוצאת המטענים וחגורות הנפץ שיולבשו על המתאבדים.
מה באמת קורה בשטח, ולמה עכשיו?
האכזבה ברחוב הפלשתיני, עצומה. הם כבר היו משוכנעים, רק לפני 3 או 4 שנים, שהנה הם הולכים וקרבים לעצמאותם. לביסוס כלכלתם ורווחתם. ואז בא אביב העמים הערבי, והם נדחקו לשולי הבימה. מי בכלל מתעניין עוד בהם, כאשר בסוריה נרצחים מאות אלפים, מיליונים איבדו את בתיהם והמזרח התיכון הערבי הפך לזירת קרב בין מוסלמים למוסלמים.
הם בנו על האמריקנים. אך אלו ברחו מן המזרח התיכון. האירופים בצרותיהם ובמאות אלפי פליטיהם. לרגע היו להם תקוות שישועתם תבוא אולי מן הישראלים. שיחליפו את השלטון, וההנהגה החדשה, תפעל בעבורם. איזה מפח נפש היה להם בליל הבחירות ובתום חודשים של תקוות מבוססות סקרים.
במצב שנוצר אבו מאזן יפעל בעבורנו, אמרו לעצמם. הוא מוביל אותנו לאו"ם, לבית הדין הבינלאומי בהאג. אלא שמכל התקוות האלו קיבלו רק דגל, חתיכת בד המתנופפת בין עוד 157 דגלים אחרים. "ביג דיל". הרשות אכזבה. הם העבירו את תקוותיהם לחמאס. אלו ש"ידעו לעמוד בגבורה מול הישראלים במלחמה בעזה". אלא, שכאשר נמוגו ענני האבק מעל לרצועה התבררו להם שתי עובדות נוראיות. העזתים הוכו שוק על ירך. ואנשי החמאס הגיבורים, גם הם נכנסו להידברות עם ישראל על הסדרה ורגיעה ארוכת שנים. ישועתם כבר לא תבוא גם משם.
ובינתיים הכלכלה, על הפנים. הדור הצעיר מצטרף לבורחים לאירופה. המדינה האיסלאמית הופיעה באופק, ומאחדת גושים ויוצרת קואליציות בלתי צפויות. לפתע אפילו הסעודים כבר בידידות עם ישראל. גם ארדואן חזר לקנות בתעשיות הבטחוניות של ישראל, והמטה הכללי הרוסי מפעיל "קווים אדומים" לתיאום עם ישראל. ואיפה הם? הפלשתינים. נותרו עזובים לנפשם, אך עם דגל, שברור להם בדיוק, מה עם יכולים לעשות אתו.
במצב הזה נכנסו לתמונה (כמו תמיד), אנשי יחסי הציבור. אלו המסוגלים למכור קרח לאסקימוסים. ואלו בנו תכנית, ולפיה ניתן יהיה 'לשווק' מחדש את הפלשתינים, תחת המותג "אל אקצה בסכנה". את הכסף למיזם תרמו ערביי ישראל. להפעלת התכנית נדרשו כמו עשרות נשים וגברים מובטלים, שבתמורה קטנה, היו מוכנים לעמוד בשבילי הר הבית והעיר העתיקה, לצעוק, לירוק, ולחולל שערוריות, מול כמה צלמים שמיהרו להנציח ולהסעיר את הרשתות החברתיות.
מבחינתם זו הייתה הצלחה כבירה. החודש, לראשונה לאחר יותר משנה וחצי, עלה מחדש הנושא הפלשתיני ותפס מקום בכותרות של עיתוני ערב. "את ההצלחה צריך, למנף", אמרו לעצמם, החליטו שבחודש החגים היהודיים, כשהמוני יהודים פוקדים את ירושלים ומתכנסים ליד שריד בית מקדשנו, הם יקראו לכל אחיהם, לצאת ולהפגין. לערוך עצרות ענק ולצעוד לנקודות החיכוך עם הישראלים.
אך לא מיניה ולא מקצתיה. החמאס לא הצטרף. התנזים של הפת"ח שהוא הכוח המרכזי ברחוב הפלשתיני, כלל לא הגיב. בכירי חשים על בשרם עד היום את המחיר שהם שלמו בימי האינתיפאדה הקודמת. הם לא מתגעגעים אליה. רוב האזרחים נותרו גם הם ספונים בביתם או במקומות עבודתם, בישראל.
מי שכן נענו היו הילדים ובני הנוער. כל אלו שלא חשו על זרועם את התגובה הישראלית בימי האינתיפאדה ומבצע "חומת מגן". אלו שאין נשק בידם לקחו את הסכין מן המטבח, את האבן מהשדה, ופה ושם גם איזה רובה מיושן שהשתמר עטוף בעיתון במקרר המשפחתי, וניגשו למלאכה. הפגינו, דקרו, רצחו פה ושם, ואנחנו קפצנו מעורנו.
ממשלת ישראל החליטה שלא להגיב. כדי שלא להרעיד את אמות הספים של הרחוב הפלשתיני ולא לגרור פנימה, לזירה, את נושאי הנשקים ובעלי היכולות האמתיות לפגוע. ההנחה היא שעכשיו, בתום חודש החגים היהודיים. הגל יחלוף. העניינים יירגעו. בירושלים הוחלט להמתין, עוד שבוע. אם עד אז לא יחול שינוי, תיאלץ ישראל לשנות פאזה בהתנהלותה.
אלא שכאן לוקחת הממשלה סיכון. בין לבין עלולים להופיע גם המתאבדים ובעלי חבילות הנפץ. העניינים עלולים לצאת משליטה. הימים האלו הם ימי המעבר. הכוננות גבוהה ומחייבת כל אחד מאתנו, לזהירות. לערנות. בתוך ימים אחדים יתברר אם התמונה משתנה ולאן הולכים.
אם המצב יימשך ויתברר שזו כבר מגמה חדשה, נראה שלישראל לא תהיה ברירה אלא לעבור לשיטות תגובה אחרות. אולי זה לא יהיה בדיוק "חומת מגן 2", אך משהו שעלול מהר מאוד להתפתח לכך, אם הפלשתינים לא יבלמו את עצמם ברגע האחרון.
בשטח יש בפירוש, הסלמה והדינמיקה שלילית. הפלשתינים מעזים להתעמת עם חיילי צה"ל באופן שלא עשו מעולם בעבר. אמנם לא מדובר באלפים, אך בהחלט במאות. יש עליה של ממש במספר האירועים אבל לא באופן שהמונים יוצאים החוצה. זהו מצב המחייב מן הדרג המדיני והצבאי בישראל קבלת החלטות קשות.
ואת התמונה קורא היטב גם ראש הרשות, אבו מאזן, שמיהר להעביר לראש הממשלה בנימין נתניהו, מסר, באמצעות גורם שלישי, שבו הוא מבקש מישראל לא למהר ולקבל החלטות על פעולה צבאית גדולה בשטחי הרשות. "אל תפעלו נגדנו - אבלום בעצמי", נאמר במסר. אך ספק אם יצליח בבלימה, והסימנים מראים שהוא ככל הנראה איחר את הרכבת. ההנהגות, בשני הצדדים, פועלות להשגת רגיעה, אך השטח פועל תחת אווירה של הסלמה.
אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר.
ישראל קצובר הוא הפרשן הצבאי והמדיני הוותיק של עיתון "המודיע".