בקרב חברי הקבינט מדיני-ביטחוני ישנה התלבטות באשר להמשך הלחימה ברצועת עזה, האם לעצור בשלב זה או להרחיב את המבצע. ההתלבטות, כך אומרים פרשנים צבאיים, גורמת לצבא לבצע את משימותיו בפחות יעילות.
"הססנות הדרג המדיני היא שמונעת מן הצבא לנצח במערכה", כך מאשים, ישראל קצובר, הפרשן הצבאי והמדיני של עיתון "המודיע", בשיחה עם "כיכר השבת".
"צריך לזכור", הוא אומר, ש"זו כבר מערכה צבאית רביעית שצה"ל מנהל, שהוא לא משיג בה הכרעה חד משמעית. זה רע. צה"ל שב וביצע בשבועיים האחרונים תמרון קרקעי, עם כוחות לא קטנים, נעזר בתקיפות אוויריות, יבשתיות וימיות, מאסיביות, אך בסופו של דבר לא הוציא את האויב משיווי משקלו. רוב הזמן הוא באותו מקום. לא רואים יותר מדי מהלכים יצירתיים. ובסופו של דבר, בכירי החמאס לא חשים עצמם מאוימים, יתר על המידה. חמאס לא מובס, הוא חמאס מנצח".
אתה בדעה שהפסקות האש ההומניטריות שישראל הסכימה להן, שחקו לרעת ישראל?
"בהחלט. הפסקת האש תמיד טובה לחלש. לזה הסופג מכות וזקוק לכמה שעות או ימים, להתאוששות. להחלפת כוח. רוצה בזמן למחשבה ולהחלטה לאן הוא הולך הלאה. צה"ל לא זקוק לכך. הוא מספיק חזק בלי ההפסקות, המאפשרות לחמאס, לא רק להצטייד יותר, אלא גם לבדוק, היכן בדיוק מצויים החיילים הישראליים, וברגע שההפוגה מסתיימת, קל לו יותר לפגוע בהם. לצה"ל ההפוגות הפכו למלכודת, וכדאי שנבדוק מתי היו הפגיעות העיקריות בחיילים בימים האחרונים. ברוב המקרים, זה היה מיד לאחר סיום הפסקת האש".
היום מלאו 3 שבועות למערכה. בסיכום הימים האלו, אפשר היה לדעתך להשיג יותר משהושג?
"בלא כל ספק. בסופו של דבר המכה שהנחית צה"ל הייתה קשה, אבל היא הופנתה לא לכתובת הנכונה. כשתסתיים המערכה, ייצאו בכירי החמאס וימצאו חורבן עצום ברחוב העזתי. אבל 2 היעדים העיקריים, שהוצבו לפגיעה עם תחילת המערכה ושהיו צריכים להיפגע יותר מכל,"יוצאים יבשים": כל צמרת השליטה של החמאס, חיה במרתפים ו'ממשיכה לבעוט', וכמחצית מן הטילים נותרו על כנם. ובאין פגיעה ביעדים האמתיים, הופנתה תשומת הלב ליעד שלא היה כלל, בעדיפות, במקור – למנהרות. תחום שידעו עליו, אך הזניחו את הטיפול בו. כי לא חשבו שהוא חשוב מספיק. עכשיו זה ישתנה, וימצאו את הפתרונות. אך שאר האיומים יוותרו על כנם, ואז נסיים את המערכה בהפסקת אש, עם 'תיקו מעצבן'".
וכל תיקו, רע לישראל?
"רע מאוד. מדינה המציגה את עצמה עם עוצמות של מעצמה איזורית, שלה לוויינים ומטוסי קרב, מן השורה הראשונה בעולם, מערך כלי טייס בלתי מאוישים שאין לרוב המדינות, עם צבא גדול ומאומן, טנקים ותותחים, מערך מודיעיני מרשים, טילים ו"כיפת ברזל", היוצאת להילחם בארגון טרור, לא מדינתי, שולי, עם כמה עשרות אלפי איש, שכל לוחמיו מחזיקים רק בנשק אישי, ולהם טילים שגם הם לא 'פאר עולם הטילאות', ובסופו של דבר מסיימת את המערכה רק בתיקו, זהו הפסד מהדהד. כזה שעלולות להיות לו השלכות גם בחזית הצפונית וגם בתדמית ההרתעה לעתיד, מול איראן, למשל".
המלחמה, עושה רושם, עוד לא תמה. אפשר לדעתך לתקן את המעוות? לעשות דברים שישנו את נקודת היציאה הסופית?
"לצה"ל יש תכניות מצוינות וגם יכולות, הגם שבתום המלחמה יצטרכו להיבדק לא מעט עניינים ומחדלים. הבעיה היא בדרג המדיני. זה ששם הרבה מאוד דגשים על התנהלות שתוביל לקבלת לגיטימציה רחבה יותר בעולם, אך בסופו של דבר לא התעסקו שם ביעדים האסטרטגיים של המערכה. כשלו קשות כשחשבו שיוכלו להגיע במהירות להבאתו של החמאס לכך שהוא יישאר במקומו, כשליט הרצועה, אך 'מורתע'. זה לא קרה. משום מה היה גם פחד לא מובן מכך שאם ינחיתו על החמאס מכה קשה ביותר, שתביא למיטוטו, יבוא במקומו מישהו קיצוני יותר. זו מחשבה שגויה ולא ברור על מה היא מבוססת. בוודאי לא בעידן ש'מצרים החדשה', ה'סיסית', בתמונה, והיא תעשה בעתיד הכול כדי שלרצועה לא יגיעו קיצונים, כאלו שהם מחר בסיני, ומחרתיים בקהיר".