מימי עזבה את אבי באמצע החופשה החלומית וחזרה בוכה הביתה | סיפור מטלטל

כבר בתחילת הנישואין הבנתי כמה אבי אכפתי לסביבה שלו, וכמה הוא אוהב לעשות חסד עם הזולת בכל הזדמנות.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בכל עזרה שהיו מבקשים ממנו - אבי היה שם. לא משנה מי זה היה, הוא תמיד הרגיש צורך לעזור, להיות הנחשון הזה שלא חושב לרגע.

זה לא היה רק במעשי חסד פיזיים, הוא גם היה אוהב לשוחח ולדבר ובעיקר יודע להקשיב לכל מי שפותח עימו בשיחה. הוא היה איש של הזדהות ואמפתיה, תמיד להרגיש בצרת האחר, ולעזור לו בכל מה שצריך. 

עם הזמן הבנתי שזה על חשבוני.

זה קרה בשבע ברכות שלנו, אבי היה מתעכב עם השכנים לשיחות, ואני הכלה ממתינה לו לארוחת צהריים.

בתחילה הבלגתי, הייתי בטוחה שזה משהו שיעבור, אבל אבי רק הגדיל לעשות, והייתי צריכה להמתין לו דקות ארוכות כשאנו הולכים יחד, שיסיים לפטפט עם החבר שפגש באמצע הדרך.

אני זוכרת פעם אחת שחבר אחד אמר לו: "טוב, נדבר בהזדמנות, אתה חתן עכשיו", ואבי נשאר אדיש והמשיך לשוחח עימו מחוסר נעימות.

אז כבר הבנתי שאבי לא במערכת ואני חייבת לשקף לו את המצב דווקא עכשיו, בתחילת הנישואין שלנו. אמרתי לו את אשר על ליבי בצורה יפה ומכובדת ובעדינות של כלה לחתן שלה בתוך ימי השבע ברכות.

גם כשהלכנו יחד לשמחות, אבי היה מפטפט עם כל מי שהיה ניתן, ואני ממתינה לו. גם כשיצאנו, אבי נעצר לרגע ופתח בשיחה עם גיסו. המילים שאמרתי כנראה לא הופנמו.

• • •

חודשיים אחרי הנישואין טסנו לחופשה בחו"ל.

כשהגענו לנתב"ג אבי פגש חבר מהעבר בתור לבדיקת הביטחון. זה היה קצר, משהו כמו 2 דק'. אני לא אחת קוטרית ומנותקת, אני מבינה שפוגשים מישהו אחרי הרבה זמן אז מחליפים כמה מילים, זה היה בסדר מבחינתי.

נחתנו בבוקרשט, רומניה.

האוטובוס המתין לנו שם לקחת אותנו למלון. הגענו לחדר, התמקמנו, וישבנו לשתות קפה בלובי. לא עברו 10 דקות, אבי ראה את החבר שלו, שגם הוא הצטרף לטיול המאורגן. הוא קם, אמר לי: "דקה אני חוזר", ונתקע שם 20 דקות.

במשך 20 דקות, אני יושבת בלובי וממתינה לאבי שיסיים את השיחה. לא שאני איזו מלכה שצריך תמיד לכרכר סביבה, ממש לא! אני האישה שלך שבאה איתך לטיול, זמן האיכות הזה הוא משהו חשוב עכשיו. אבל לא רציתי להרוס את האווירה, והעברתי את זה.

יצאנו יחד מהמלון לטיול קצר בעיירה 'ברשוב'. זוג ישראלים עמדו בצד הדרך עם מפת התמצאות בידיהם. אבי ראה אותם מנסים למצוא מיקום מסוים, וניגש לשאול אותם האם הם צריכים עזרה. הם ענו בשלילה, אבל עם אבי השיחה רק התחילה, ואני עומדת וממתינה שיסיים את ה'תדרוך' שלו לזוג.

10 דק' חלפו, הוא סיים והמשכנו ללכת.

למחרת בארוחת הבוקר אבי קם להביא משהו מהבופה, בדיוק בדרך הוא ראה את מדריך הטיולים, ושאל אותו כמה שאלות על אתר מכרות המלח "סלניק" הנמצא בעמק פרחובה שברומניה. השיחה לקחה חצי שעה אם לא יותר, ואני ממתינה לאבי לאכול איתו יחד את ארוחת הבוקר.

אבי חזר, והתחיל לספר לי על מכרות המלח. "את שומעת זה 100 ק"מ מכאן, שטח המכרה הוא 80,000 מטר מרובע, והטמפרטורה בו היא 12 מעלות צלסיוס. הוא אומר ששהייה ממושכת במקום בריאה מאוד לדרכי הנשימה, אנחנו חייבים ללכת לשם".

אבי אפילו לא שם לב שהמתנתי לו חצי שעה, הוא היה עסוק בחוויית מכרת המלח. הוא התחיל לאכול, ואני בינתיים לא מבינה מה קורה לו.

התחלנו לאכול, הייתי נסערת. אם ככה מתחיל הטיול שלנו, אני הולכת להיות לבד הרבה זמן. רציתי רק לדעת אם הוא מבין למה באנו לכאן.

כאחת שמבינה בקושי לשינוי, חשבתי שהזמן יעשה את שלו, אבל לצערי אצל אבי זה לא קרה עדיין.

• • •

לאחר חצי שנה מנישואינו, קיבלתי מעבודתי מתנה ללכת לחופשה לאחד מבתי המלון בארץ לחמישה ימים, בכדי לא לאבד את הזכות שהייתה מוגבלת בזמן, בחרתי באחד מבתי המלון העונה על דרישות הכשרות שלנו לארוחת הבוקר בלבד.

התארגנו, אבי שכר רכב, ויצאנו לדרך.

בכל יום היינו אוכלים ארוחת צהרים באחת המסעדות. אבי הוא בחור לארג' שלא עושה חשבון כשנהנים. יחד עם זאת, בכל מקום היה לו עם מי לדבר ולמי לעזור.

מה ששבר אותי קרה ביום השלישי.

יצאנו למרכז קניות יחד, זוג ששהה איתנו במלון פגש אותנו באקראיות במרכז הקניות. בן הזוג שאל את אבי אם ידוע לו על חנות חליפות באזור. אבי הלך איתו לבחור חליפה, ואני ממתינה בחוץ.

שוב פעם, לא רציתי להרוס את האווירה ונכנסתי בינתיים לחנות אחרת. יצאתי ממנה, ואבי עדיין בחנות החליפות. סימנתי לו והוא יצא. "רציתי שתבוא לראות איזה בגד שראיתי", ביקשתי. "רגע, אני אסיים איתו, לא נעים הוא צריך עזרה שם".

הוא נבלע חזרה בחנות, לעוד חצי שעה.

הבנתי שאבי זה אבי ועם כל מה שדיברתי איתו הוא לא יכול להשתנות, הבנתי גם שאני הולכת להיות כאן לבד בשעה הקרובה אם לא יותר. כל הרגעים שהוא עזב אותי לבד צפו לי פתאום, הבחור לא מבין בכלל את הבעיה.

הבנתי שלהמתין לו לא יעזור לי, אני רק אסבול. החלטתי ללכת לחנויות לבד, לקנות את מה שאני אוהבת. כך המשכתי לחנויות נוספות כשידיי אוחזות שקיות קרטון מחנויות שונות. "אני באתי לכאן ליהנות ואני יעשה את זה כמו שרק אני יודעת", קבעתי לעצמי.

עברה שעה, אבי אפילו לא מתקשר. כאן נשברתי, עד כמה אתה יכול להיות מנותק ממני. לא יכולתי לשאת את זה, ועשיתי את הדבר שלא האמנתי שאעשה.

תפסתי מונית ונסעתי הביתה, למקום שלי שבטוח מחכה לי שאליו אחזור.

אבי סוף סוף התקשר. "מימי, איפה את?", הוא שאל. "אני בדרך הביתה, תישאר עם האנשים שלך, תן להם את מה שחסר להם, תהנה מכל רגע אבי".

אבי שתק.

עברו כמה שניות. "נו, בלי מתיחות עכשיו", הוא אמר בקול צוחק. "אבי, זו לא מתיחה, אני בדרך הביתה" אמרתי בקול בוכים. "מימי, תחזרי לכאן, אל תהרסי את החופשה", אמר בכעס. "החופשה נהרסה כבר ממזמן אבי, הכל בסדר, אני לא רוצה להפריע לך עם אנשים".

ניתקתי את השיחה, והתחלתי לבכות בשקט.

"הכל בסדר גברת?", שאל נהג המונית. "מעכשיו יהיה בסדר", עניתי. כדרכם של נהגי מוניות הוא ניסה לפתוח בשיחה, לא נתתי לזה מקום ורציתי שקט.

אבי חזר הביתה כמה שעות אחרי, פניו היו נפולות, ראיתי את ההלם עימו הוא נכנס הביתה. הוא התנצל בלי סוף, וביקש את סליחתי. "אני באמת אידיוט", אמר לי בכנות.