היה זה לפני כשנה, פגשתי יהודי יקר אשר סיפר לי את סיפורו: "אני נשוי באושר ועושר שש עשרה שנים. יש לי אישה מיוחדת מאוד. עדינה, טובת לב, רגישה, מצחיקה ומוכשרת מאוד. אושר יש לי, וגם עושר לא חסר לנו, אנחנו לא עשירים כקורח, אבל ברוך השם כסף לא חסר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"אני עובד תשע שעות ביום, אבל הכסף הגדול שהבית גדל עליו מגיע מעבודתה של אשתי, אשתי מנהלת כבר שנים רבות אחד מהפרויקטים היותר גדולים שיש בישראל.
"את הכול אשתי עושה בצניעות, בחכמה וברגישות. היא בחיים לא רמזה או אמרה משהו על כך, או ניסתה להתנשאות עליי בגלל זה.
"הכול הלך על מי מנוחות, עד שיום אחד אשר יגורנו בא. מקום עבודתה של אשתי פשט את הרגל! עם כל הכבוד לחכמה, לרגישות ולטוב של אשתי, היא קיבלה אחר כבוד מכתב פיטורין מעבודתה ממנהלת בכירה ומכובדת שמרוויחה סכום כסף גדול בכל חודש, היא מצאה את עצמה יושבת בבית בלי עבודה.
"כמעט ואין עבודות בתחום שהיא עסקה, וגם מעט הצעות העבודה שכן היו, הציעו רק כרבע מהסכום שהיא הייתה מרוויחה בתור מנהלת בכל חודש.
"זה שבר אותה לרסיסים. פעם ראשונה שראיתי את הלביאה שלי, שתמיד עומדת בעורף דואגת, חזקה ומשפיעה, נהפכת לשקטה וחסרת אנרגיה. לראשונה ראיתי את אשתי שבורה ועצובה מאוד.
"אשתי שהייתה דברנית, אוהבת לצחוק, לדבר ולצאת הפכה מיום ליום לכבויה ועצובה. אשתי בשום פנים ואופן לא רוצה ללכת לטיפול, ומי מדבר בכלל על ללכת לפסיכיאטר.
"משהו אחד שאני כן רואה בו שיפור אצלה, שהיא החלה לרצות לדבר איתי על מה שיש לה ועובר עליה כרגע.
"היא סיפרה לי שבילדותה הם חיו מאוד בצמצום. אף פעם לא היה ברווח, תמיד היה בלחץ וקצת. היינו משפחה שצריך לתמוך בה כלכלית, כי אם לא, פשוט לא היה מה לאכול בבית. שנים הבטחתי לעצמי, היא אמרה, שכשאתחתן יהיה בבית שלי אוכל ברווח, שיהיה שפע, שלא יחסר כלום ושיהיה הכול בעודף ברכה.
"הצלחתי ברוך השם למצוא עבודה טובה ומכובדת שהרווחתי בה משכורת טובה. ואז הגיע הרגע שממנו פחדתי כל השנים. פיטרו אותי, נשארתי בלי עבודה, בלי כסף. בהרגשה שהכול הולך להיות כפי שהיה בילדותי, זה שם אותי במצוקה רגשית מאוד גבוהה. מחשבות על מחסור, מצב כלכלי קשה, מהדהדות בראשי כל הזמן ללא מנוחה.
"אז אני שואל אותך, מרדכי, איך אני אחזק את אשתי ברגעים האלו? אני אוהב את אשתי, אכפת לי ממנה, איך אני יכול לעזור לה?".
• • •
עניתי לו שהדבר הכי נכון, בריא וטוב לעשות, ללכת לטיפול ועזרה מקצועית. גם לפתור את עניין הפחד ממחסור בכסף שהולך איתה שנים, וכמובן את עניין המצוקה מהפיטורין.
אמרת שכרגע היא לא מעוניינת בטיפול, אבל יש שני דברים שאתה יכול לעשות, שיש להם עוצמה רבה לעזור לאשתך לעבור את התקופה הקשה שהיא עוברת.
דבר ראשון זה הבנה, הכלה וחמלה. שזה אומר: לשמוע אותה, להקשיב לה, להשתתף איתה בשיחה, להבין את הכאב שלה, לשדר לה אמפתיה - להגיד לה שאתה תמיד איתה ותעשה הכול בשבילה.
אנשים במצוקה צריכים דבר ראשון אדם שיבין אותם, יכיל אותם, יקשיב להם, מבלי לשפוט אותם למה הם עשו כך, ולמה הם עשו כך. הם רק צריכים אדם שיסתכל להם בעיניים ויבין את הכאב שלהם, את הקושי שלהם.
דבר שני זה תקווה. לתת תקווה בלב של האדם שנמצא מולך, להאמין בה אתה בעצמך ולתת לשני להאמין בה. שיש תקווה שהמצב לא יישאר כמו שהיה, שהמצב ישתנה לטובה, שהחיים יֵראו אחרת הם יהיו יותר טובים ויותר מאירים.
בזמנים של קושי לפעמים הקולות מייאשים אותנו, שוברים אותנו, אומרים לנו: "עזוב אין תקווה", הכול נראה שחור וחסר סיכוי. אבל דווקא זהו הדבר שהכי נצרך לא לוותר עליו. התקווה שיהיה טוב, שדברים יסתדרו, שהמצב לא שחור כמו שהוא נראה.
אדם שמרגיש תקווה ומרגיש ששומעים לו ומבינים אותו, גם אם הוא יעבור קשיים גדולים הוא יצליח לעבור כל קושי.
כשאדם נכנס לחוסר תקווה זה גיהינום, זה דיכאון, זה מקום אפל ביותר להיות בו. הדברים שמחזיקים את העם היהודי זה הנחמה שבאחרית הימים יסתיים הקץ לכל הצרות ונזכה לאור אלוקי שרק הוא יאיר בעולם.
תקווה זה מה שהחזיק יהודים ברגעים הכי קשים. בחורבן הבית, בפוגרומים, בשואה, תמיד התקווה.
פגשתי יהודי יקר לפני תקופה שסיפר לי שהוא חוטא חטא מסוים, שכתוב עליו שהוא עוון חמור מאוד, כבר שנים רבות.
הוא סיפר לי שהדבר שהכי גרם לו להמשיך לחטוא היה חוסר התקווה. לפי מה שהוא קרא בספרים אז לעוון הזה אין תשובה ורק ייסורים וגיהנום יכפרו על כך. כאשר למיעוט הבנתי חשבתי שאין לי תקווה לתשובה וכפרה זה גרם לי לחטוא שוב ושוב, הוא אמר.
הוא פשוט איבד תקווה שיש לו סיכוי וכאשר מאבדים את התקווה אז הכול נופל ומתרסק.
שני הדברים האלו הקשבה ותקווה הם שני דברים מנצחים.
כמובן שהאדם צריך להקשיב ולתת תקווה גם לעצמו. להקשיב ללב שלנו, להבין את עצמנו, לא להיות קשים עם עצמנו ובעיקר לתת לעצמנו תקווה שדברים ישתנו לטובה בעזרת הבורא יתברך.
תקווה זה לא רק שדברים ישתנו לטובה בעולם הזה. תקווה זה גם הציפייה שאחרי המאה ועשרים שלנו יהיה טוב איתנו ויש אור ותיקון לנשמתנו שלא יידח ממנו נידח. תקווה זה משהו פנימי שאתה חי איתו שגם שקשה אתה מאמין ומרגיש שדברים יהיו יותר טובים.
לא סתם רוקדים חסידי ברסלב עם המותג: "אין יאוש בעולם כלל" כי זו התקווה הכי גדולה שבסוף יהיה טוב, וגם עכשיו יש הרבה אור אלא שקשה לנו לפעמים לראות אותו.
פעם פגשתי רב מפורסם שהרבה אנשים מגיעים להתייעץ איתו מהארץ ומהעולם. הייתה לנו שיחה מאוד פתוחה ושאלתי אותו בפתיחות מה הוא הדבר שלדעתו אנשים הכי צריכים? אותו רב ענה לי במילה אחת: "תקווה". אנשים צריכים להאמין שיהיה טוב.
לפעמים תקווה זה לא אומר שהמצב ישתנה, יכול להיות שהמצב הקשה יישאר, אבל תקווה זה אומר שאני לומד שגם אם יש קושי יש לי עוד הרבה נקודות של תקווה ואור להמשיך את החיים. תקווה זה להאמין שיש אור, להאמין שבסוף יהיה אור למרות החושך שלפעמים שורר.
תקווה זה לא שקר, זה לא דמיון והכחשה, זה דבר בסיסי שצריך אותו נפשית כדי לחיות חיים בריאים ותקינים בעולם.
בפרשת בחוקותי אנו קוראים את פרשת התוכחה, אותה רשימה של קללות איומות העתידות להתרגש על עם ישראל אם יבגוד בייעודו. אם תאבַד לעם ישראל רוחניותו, אומרות הקללות, תאבַד לו גם גשמיותו. תבוסה ואסון יבואו עליו. חירותו וארצו יישללו ממנו. נהוג לקרוא פרשייה זו בבית הכנסת במהירות ובקול חלש: כה איומה היא.
אומה שהרעוֹת הללו יפקדוה, ספק רב אם יישאר ממנה מי שיספר על כך. אך הסיפור אינו נגמר כאן. הסולם המוזיקלי כמו משתנה לפתע, ונחמה גדולה בוקעת מן ההריסות, לפתע מבליחה התקווה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאחל לכם שתדעו רק אושר, אהבה ואמונה תמיד. שבת שלום ומבורכת.
לתגובות: machon.rot@gmail.com