עוד מימי הבחרות היה לו סיוט מלימוד התורה - בשלב מסוים הוא התפוצץ; כך אשתו הצילה אותו

היה משהו אחד שטעיתי בו שוב ושוב מבלי שימת לב. מטבעי פחות אהבתי ללמוד, אפשר להגיד שממש לא אהבתי ללמוד. סבלתי מהפרעת קשב וריכוז. הייתי עושה הרבה דברים מעל לכוחות הנפש שלי.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

נלחמתי שוב ושוב נגד הכוחות שאין לי - ללמוד יותר, להבין יותר, להתרכז יותר ולהתפלל יותר. תמיד חיזקתי את עצמי שכך גדולי ישראל גדלו, מתוך קושי גדול. רק כך צומחים - מתוך קושי ומאמץ.

וכך קרה שיותר ויותר העמסתי על עצמי מבחינה רוחנית. היה לי קשה ללמוד בגלל הפרעת הקשב, אבל אני נלחמתי נגד הרוח, מנסה יותר להתרכז, להבין וללמוד. לא ויתרתי – נלחמתי! נלחמתי! ונלחמתי!

בגיל עשרים התארסתי, קיבלתי שידוך טוב ומיוחד כיאה לבחור מצטיין ומתמיד. באמת זכיתי באישה טובה ומיוחדת.

אני המשכתי ללמוד בכולל, אבל היה נראה שהבטרייה הנפשית שלי הולכת להיגמר. הרגשתי שאני לא מסוגל ללמוד יותר. שנים של הדחקה, שנים של לימוד מתוך כפייה ולחץ. במקום ללכת לטפל בהפרעת הקשב ולא ללמוד בכוח או להתמקד בדברים שאני כן אוהב ללמוד.

עשיתי רק ההפך מזה. אבל אז הייתי רק בחור. מה הבנתי מה קורה לי ומה עובר עליי?! לא הבנתי שיש לי בעיה שצריכה טיפול. נכון שזה ניסיון וקושי שצריך להתמודד איתו, אבל לא הבנתי שמה שאני עושה זו לא הדרך הנכונה, אני רק מקשה על עצמי יותר ויותר בשעה שאני לומד בכוח ובכפייה בכוחות נפשיים שאין לי אותם.

אבל כך אמרו לי המשגיח וראש הישיבה כאשר פניתי אליהם בבחרותי שקשה לי ללמוד ולהתמיד, הם אמרו שאלו ניסיונות, כך כל הצדיקים בשביל להגיע להישגים היו צריכים לעשות דברים במסירות נפש. אני עשיתי באמת במסירות נפש, לחמתי נגד כוחות שאין לי.

מחוסר תענוג מדברים רוחניים שעשיתי התפתחו אצלי גם שאלות וספקות באמונה. במקום לטפל בהם רק הדחקתי אותם פנימה, אבל הם צצו שוב ושוב.

לא ידעתי מה לעשות, מאוד אהבתי והערכתי את אשתי אבל לא העזתי לדבר איתה על הנושא הזה -שאני לומד תורה בקושי ובמאמץ גדול.

חששתי איך היא תגיב כשהיא תשמע שפתאום בעלה עוזב את הכולל ויש לו ספקות באמונה. אבל משהו אחד ידעתי, ידעתי שהזוגיות שלנו הייתה מוצלחת כי פשוט הייתה לנו תקשורת טובה.

זה אומר שגם אם היו לנו חילוקי דעות, או כאשר אחד נפגע מהשני, תמיד היינו מדברים בצורה יפה ומכובדת. מה מפריע לי? ממה נפגעתי? ובן הזוג השני היה מקשיב ושומע ובאמת מנסה לשפר את עצמו.

אז החלטתי שגם הפעם אני אנהג כמו שאנחנו נוהגים תמיד, פשוט לדבר. אצלינו לא מטאטאים מתחת לשטיח. אפילו שזה לא תמיד קל להרים את השטיח ולנקות, אבל אם רוצים לנקות כמו שצריך צריך להרים את השטיח ולנקות מתחתיו.

וכך עשיתי, אזרתי אומץ ודיברתי עם אשתי שיחה מאוד כואבת. התנצלתי והסברתי את עצמי, אמרתי לה שעל משהו אחד אני לא מוותר, על זה שאנחנו יודעים לדבר כמו שני אנשים מתורבתים וחכמים.

'אני מצטער', אמרתי לה, 'אני לא יכול לחזור לכולל, אני מרגיש מחנק ולחץ כאשר אני לומד'. סיפרתי לה על שאלות וספקות שיש לי באמונה ושאני צריך ללכת לרב לדבר איתו על השאלות שיש לי. סיפרתי על הקושי שלי להתרכז וללמוד ואיך אני כופה את עצמי ללמוד.

לאשתי ירדו דמעות, אבל אתה יודע מה קרה אחרי הדמעות, אשתי הישירה עליי מבט ואמרה לי כך: 'אני מאוד שמחה שדיברת איתי כמו תמיד שאנחנו מדברים, תדע לך שאני אוהבת אותך ומעריכה את מי שאתה.

מה שאתה עושה מבחינה רוחנית לא קשור אליי, זה קשור לך ולאלוקים. אני לא אומרת לך כלום מה לעשות, אבל אני שמחה שאתה עושה מה שטוב לך. בנוגע לילדים אני מבקשת שזה לא ישפיע על הילדים, יש לנו ילדים חכמים טובים ומתוקים והם צריכים משהו יציב חזק ואמיתי וזו גם הדרך שאני מאמינה ורוצה שיתחנכו בה. אבל תדע שאני איתך כל הזמן ולתמיד'.

עזבתי את הכולל! התחלתי אט אט לרדת מבחינה רוחנית, כל הלחץ של כל השנים התנקז ויצא באותו זמן.

אבל אשתי הטובה והמיוחדת מילה לא אמרה לי, לא העירה לי אפילו מילה אחת. היא התנהגה כאילו הכול כרגיל. היא רק שאלה כל הזמן איך אני מרגיש והאם טוב לי, ושהיא תמיד איתי ולא תוותר עליי לעולם.

עברה שנה וחצי מאז שעזבתי את הכולל, למרות שהידרדרתי ברוחניות אבל משהו קרה לנפש לי.

בגלל שאשתי לא ויתרה עליי, האמינה בי ותמכה בי זה נתן לי את הכוח לצאת מהבוץ בו הייתי. היום בזכות אשתי אני יהודי שומר תורה ומצוות. נכון שאני לא אברך כולל, אבל אני לומד בכל יום את הדף היומי, וממשיך לעשות לאשתי, לילדים שלי, ולכל מי שאני פוגש בו - טוב ואור".

כאשר אחד מבני הזוג נמצא בירידה רוחנית או נפשית אבל דווקא אז בן הזוג שלו נותן לו תמיכה, כמובן בגבולות ברורים שלא נוגדים את מערכת האמונה שלו, בסופו של דבר אותו בן הזוג יוצא מאפלה לאורה והזוגיות והקרבה ביניהם תתעצם.