אוריאל ברח מהבית, והציב תנאי להוריו: "אני חוזר רק אם תפסיקו לריב" | סיפור מטלטל

>> למגזין המלא - כנסו

מאז ומתמיד הזוגיות של הוריי חוותה עליות ומורדות, הוריי היו מתחילים בוויכוח על נושא מסוים, ומהר מאוד רמת הדציבלים הייתה עולה - עד לצעקות שעד עתה לא יוצאות לי מהראש.

בתחילה, הייתה בושה. הם היו נכנסים לחדר ויוצאים משם כשם שנכנסו, ואנחנו בבית היינו מבינים שאנו הולכים לעבור עוד תקופה קשה, באופן זמני, קבוע. אבל עם הזמן זה כבר קרה ממש מולנו, הילדים.

אין ספק שאלימות במשפחה זה דבר חמור ביותר, ויש לגלות אפס סובלנות אליו. אבל אנשים לא יודעים שכשיש אוירה של כעס וצעקות בבית, זה לא פחות קשה. ועבור ילד ששומע ורואה הכל - זהו סיוט שלא ניתן להסביר אם לא חווים אותו.

בכל פעם שהייתי בדרך הביתה מבית הספר, הייתי מאחל לעצמי. "הלוואי שהיום לא יהיו צעקות בבית, הלוואי שאבא ואמא לא יריבו היום". אתה מבינים?! לא ביקשתי שיהיה לי כיף בבית שלי, ביקשתי שלא יהיה כואב, שלא יהיו צעקות של אבא ואמא, לפחות היום.

אני זוכר שכשהייתי בן 10, אמא האכילה את אח שלי שימי הקטן, ואז התפתח ריב בינה לבין אבא. היא עזבה את שימי באמצע והניחה אותו על הספה, והייתה קמה וצועקת על אבא. שימי היה בוכה, אבל היא המשיכה לצעוק.

לקחתי את שימי לחדר שלי והמשכתי להאכיל אותו, לא אשכח איך הדמעות שלי זולגות על פניו השרוטות (מעצמו), והוא בוכה יחד איתי. הייתי בוכה ומבקש מה', שזה ייפסק כבר הריב הזה ביניהם, ושואל אותו, מתי אוכל לזכות לראות את אבא ואמא מחייכים זה לזה.

כנראה לא התפללתי מספיק.

הורי רק העלו את רמת התקיפות ביניהם, וההסלמה הייתה ניכרת. השכנים היו מסתכלים עליי כאל ילד מסכן עם בעיות במשפחה, אלו לא היו דמיונות שדמיינתי, כי אם אני הייתי שומע את הצעקות מהכניסה לבניין, בטוח השכנים שמעו גם את התוכן.

לא מאחל לאף אחד מכם רגע כזה, רגע בו אתה מרגיש שאין לך מקום בטוח, כי גם שם יש זוג מבוגרים, שלא מצליחים להתגבר ולהגיע למערכת יחסים נורמלית, והורסים את חיי בכל פעם מחדש.

היות והייתי האח הבכור בבית, והבנתי שאני המבוגר אחריהם, ניסיתי בכל דרך להנמיך את הלהבות. הייתה בי עזות, שנינות, ויכולת דיבור נפלאה כבר מגיל קטן, אז החלטתי לגייס את כישוריי ולנסות.

אבל זה היה מורכב.

כשהייתי פונה לאבא, הוא היה אומר לי: "אורי, זה לא קשור אליך, זה עניינים של אבא ואמא, אל תתערב". לעומתו אמא הייתה שותקת ובוכה, ואחרי כמה דקות מחבקת ואומרת לי בקול חנוק: "אתה לא צריך לראות את זה". אבל אט אט, כבר הייתי שותף מלא לטענותיהם, וניסיתי להיות הבורר בכל ריב שהיה בניהם.

כן, זה נשמע נורא. הבן שלהם פשוט יושב ומנסה לעשות סדר בבית, אך ללא הצלחה.

• • •

ואז הגיע השמחה הגדולה: בר המצווה שלי.

ההכנות היו בשיאן. "השמחה הראשונה בבית, אולי תביא ישועה", חשבתי לעצמי. אבל גם הריב היה בשיאו. שבוע לפני בר המצווה אבא ואמא מצאו על מה לריב. זה כבר לא משנה על מה זה היה, הם פשוט הטיחו זה בזה האשמות ואף אחד לא הצליח לשתוק ולסיים עם זה.

הכל היה מוכן לשמחה הגדולה שלי, רק הלב שלי עדיין לא.

יום לפני בר המצווה שלי עליתי לישון, שמעתי את הצעקות שלהם מהסלון, הצמדתי את הכרית על פניי הכי חזק שיכולתי, וצעקתי מדם ליבי. "די כבר, די עם זה, אני לא יכול יותר, אני מתחנן אליך אלוקים, תעצור את זה".

זה היה שנה אחרי מבצע צוק איתן. במהלך המבצע נמנו 12 ניסיונות לתיווך לשם השגת הפסקת אש עם חמאס, כאשר רוב הניסיונות התקבלו על ידי ישראל, אך נדחו על ידי חמאס. המבצע הסתיים לאחר 50 ימי לחימה, עם קביעת הפסקת האש.

בדיוק אז זה קרה...

למחרת בבוקר, יום בר המצווה שלי, קמתי מוקדם ממש בשקט, ויצאתי לתפילה בכותל המערבי. "אני לא יוצא משם, עד שאסיים את ספר התהילים", קבעתי לעצמי. ישבתי שם הכי קרוב לכותל, וקראתי פרק פרק בדמעות, אולי היום הזה, יום של קבלת עול תורה ומצוות שאוטוטו מגיע, בזכותו אוכל לעשות משהו, בזכותו נוכל לקבל שלום בבית.

בינתיים, החיפושים אחריי בבית החלו, וככל שהזמן חלף, הוריי נכנסו ללחץ מטורף. הם יצרו קשר עם חבריי, עם משפחתי המורחבת, וניסו לדלות מידע אודותיי. גם אחריי שסיימתי את כל ספר התהילים החלטתי לא להיכנע, ולתת להם להתאחד בכדי למצוא אותי.

כשראיתי בכותל מישהו שמכיר את משפחתי, הייתי עושה הכל בכדי שלא יראה אותי, ומצליח לחמוק ממנו שחלילה לא ייתן מידע עליי. פשוט נעלתי את הרגש שלי, ועשיתי הכל שיהיו בצער גדול, ובטח הקירבה בניהם תגיע.

ואז הגיעה השעה 14:00 בצהריים, ביקשתי טלפון ממישהו, "זה ייקח לי כמה דקות", הכנתי אותו, והתקשרתי הבייתה. על הקו הספקתי לשמוע את קולו השבור של אבא שלי, ואת אימי מתחננת אליו לדעת מי על הקו:

כן.

שתקתי.

הלו, מי זה?

אבא, זה אורי.

אורי, איפה אתה? אתה בסדר? אני ואמא כאן דואגים לך. מה אתה עושה, הא?

אני מאוד מתרגש לשמוע שאתה אומר "אני ואמא".

טוב, זה לא הזמן לליצנות, תחזור הביתה מיד, הרגת אותנו.

אבא, אני לא חוזר.

מה?

אני לא חוזר הבייתה, אני נשאר כאן בכותל.

אורי, תקשיב לי טוב. אנחנו צריכים כאן להתכונן לבר מצווה שלך, תגיע מיד הבייתה כי אני ואמא כאן ישבנו יחד מהבוקר בלחץ גדול, ולא הצלחתי לנחם אותה עד עכשיו ועדיין אני מנסה להבין את ההתנהגות שלך. זה לא הזמן למשחקים. אתה לוקח מונית ובא הבייתה מיד.

אבא, סליחה על החוצפה שלי, אבל אני לא מגיע הבייתה בלי עסקה.

מה?

אני דורש הפסקת אש מיידית והחזרת שבויים.

אבא שלי היה מבולבל: מחד, הוא היה עצבני כפי שמעולם לא היה. מאידך, היה נראה שהוא מתחיל להבין משהו ממני.

אורי, מה אתה רוצה, מה יש לך?

אני רוצה עסקה בה אתה חותם לי, שמרגע זה מתחילה הפסקת אש בינך לבין אמא, ואנחנו הילדים השבויים בבית, חוזרים לבית תקין, בית של אהבה, בית עם ביטחון, בית שכיף להיכנס אליו, בלי צעקות, בלי ריב בינך לבין אמא, ואם זה קורה, זה ממש לא מולנו.

אבא שלי שתק, ולא הוציא מילה. כמה שניות עברו, והוא אמר:

אורי, אני מבין מה אתה אומר, אבל אתה לא יכול להרוס אותנו ככה מהבוקר...

ואז התחלתי לבכות...

"אבא, אני אולי הרסתי אתכם מהבוקר, אבל אתם הרסתם אותי כבר מאז שאני ילד קטן. החיים שלי הם לא חיים תקינים, והם נהרסו לי עקב המצב הנורא עליו אינכם מצליחים להתגבר. רק היום...".

לא יכולתי להמשיך, אבל התגברתי...

"רק היום הוכחתם שאתם מסוגלים לחיות יחד בצורה תקינה כשקשה לכם, למה חייבים להגיע לזה בכדי להצליח להסתדר? למה? כמה אני התחננתי וביקשתי שתחסכו את זה מאיתנו, שתתגברו על המצב שהורס את כולנו. כולם שותקים, כולם עדיין קטנים, די... די... מספיק עם החיים הארורים האלה".

הדממה מעבר לקו, הייתה ברורה. ואט אט הצלחתי לשמוע את אבא ואמא שלי מתייפחים יחד בבכי, בכי שכנראה היה קשה להם לבכות לפני כן, כל אחד מחמת כבודו שלו.

החיבור בניהם היה גדול כל כך, בדיוק לזה חיכיתי.  

ואז הייתה רגיעה מהבכי, ושתיקה. זוהי הייתה שתיקה של חשבון נפש, שתיקה שנתתי לה מקום, ושתקתי יחד איתם. אבל הייתי חייב להשיג את מטרותיי. "נו... מה אתם אומרים, יש עסקה או לא?", שאלתי.

אורי המתוק, ריגשת אותנו.

כן, שמתי לב, אבל מה לגבי העסקה?

יש עסקה, בוא!