האורחים המתינו בסוכה - ואז דבורה נשברה ופרצה בבכי: "עזוב אותי" | סיפור מטלטל

שלום, אני אברהם (37) מראשון לציון, נשוי לדבורה ואב לשישה.

חזרנו מבית הכנסת, הסוכה הייתה בתפארתה, ריח הסכך הטבעי שלט בסוכה הגדולה שלנו, הכל היה מבריק ונוצץ, ומבחינתי ההצגה מתחילה. התמונה הזו בשבילי, היא עולם. מיד אחרי "עולו אושפיזין עיליאין קדישין" כולם עמדו במקומותיהם ואריאל בני הקטן מזג את היין. השקט היה שקט טהור, שקט שכל כך חיכיתי לו. אחזתי את הכוס בידי, וכולם המתינו לקידוש החג.

כולם, חוץ מדבורה.

אז המתנתי קצת, קורה, בכל אופן תמיד יש את ההכנות האחרונות האלו. אבל זה היה נראה משהו מוזר. ניסיתי לקרוא לה בקול, שתגיע לקידוש, כולם מחכים רק לה. דבורה לא ענתה. גם כששלחתי את אריאל לקרוא לה, הוא לא חזר משם. כעסתי עליה, למה היא עושה לי את זה, ככה ליד האורחים שבאו, והם עומדים ומחכים.

הנחתי את הכוס בעדינות, בעוד כשבנפש פנימה כולי סוער. פסעתי במהירות לכיוון החדר, וראיתי את הדבר שלעולם לא ציפיתי.

אריאל בני הקטן, שוכב לצידה של דבורה, ודבורה בוכה מבלי יכולת לעצור. אני, מנסה למזער נזקים, ולשלוף את השיטה ההיא. "דבורה, מה קורה? את עכשיו נשברת לי? כולנו חיכינו בדיוק לרגע הזה, אברהם אבינו בסוכה, והאושפיזין שלנו ממתינים ולא מבינים מה קורה...".

אבל אז היא אמרה לי את המילים הקשות ביותר מאז נישואיי, וזה היה בקול גבוה מדי, משהו שבייש אותי כהוגן:

"אברהם, אני עוד רגע מתמוטטת, אני לא יכולה יותר, זה מעבר ליכולות שלי, עזוב אותי. לך, תעשה קידוש ותן לי מנוחה, אל תבוא לכאן יותר, אני מבקשת ממך".

לא יכולתי לקבל את זה "מה??? מה זה הדיבורים האלו, זה לא מתאים לך". שלפתי את נשק יום הדין שלי: "זה לא הוגן, את עושה לי בושות עכשיו, את מבינה את זה?".

אבל היא המשיכה והפטירה במילים הבאות: "זהו אברהם, אני הפסקתי לקבל ממך הוראות, הפסקתי להקריב את כל כולי לעולם החיצון שאתה כל כך אוהב".

אלו היו הרגעים הדרמטיים שלא אשכח בחיי, לא הבנתי איך היא מסוגלת לדבר אליי ככה. האם זו דבורה רעייתי הממושמעת והצייתנית? האם זו האישה שלא הייתי צריך לבקש ממנה בכלל מה שרציתי, אלא רק מודיע והדברים נעשים מאליהם? "למה היא מתנהגת אליי ככה?", שאלתי את עצמי בקול, "מה עובר עליה?". הייתי חסר אונים לחלוטין, מציאות שניפצה את שימשת ליבי.

יצאתי מהחדר עם פנים נפולות. לבינתיים ליד השולחן, כולם עומדים ומחכים. התביישתי לחזור לשם ללא דבורה, זה גרם לי להרגיש בעייתי וכושל. אבל החלטתי לחזור לשם מיד ולקדש על היין, פשוט להוכיח להם שהכל בסדר. אבל אז הוא הגיע...

זה היה גיסי ברוך - האושפיזין שלי. הוא אמר את המילים הנכונות בחיוך שלו, מילים שרק ממנו לא ציפיתי לשמוע:

"אבי, תעצור. הכל בסדר, אנחנו נמתין, לא מתחילים בלי דבורה", הבטתי בו בפליאה, מבט ששואל – 'מתי יצא לך להחליט ולהיות נחוש ודרמטי כל כך?', אבל הוא הסתכל לי בעיניים, וההלם שלי רק גבר יותר.

"עכשיו זה כל הנישואים שלך, עכשיו זה הרגע הכי קדוש בחג הזה", הוא אמר ויצא עימי לחצר האחורית. "דווקא עכשיו תגדל מזה, ותשתמש בזה לשלום הבית שלך. נכון, זה קשה, אבל אתה בוחר איך יראה חג הסוכות שלך, יש לך עוד שבוע לחוג אותו, אל תהרוס את האפשרות הזו".

הייתי בהלם! ברוך, הגבר הצייתן והרכרוכי, בפעם הראשונה מראה את גבריותו, מדבר בביטחון גדול כל כך. ועוד בצורה ברורה כל כך מנתח את המצב אליו נקלעתי במקצועיות, עם המילים הגבוהות הללו.

מה שהכי היה קשה לי, זה למה הוא זה שצריך להגיד לי את המילים הללו, לי, זה שמסדר את העניינים לכולם, וגם לו בהרבה תחומים עזרתי ופתרתי בעיות. התביישתי כמו שמעולם לא. אבל הוא לא הרפה ממני, הוא היה כנה ואמיתי.

"תחזור אליה עכשיו, ותגיד לה שהכל בסדר. היא תנוח וכולנו נחכה, אל תוותר על הרגע הזה, זה הרגע שלך. אתה חייב לתת לה לנצח ברגע הזה גם אם היא לא מתכוונת לנצח. הריפוי שלה זה עכשיו, כנגד כולם, היא מול כל העולם שלך שאתה כל כך אוהב, היא החשובה ביותר כרגע. אברהם, אל תפספס את זה...".

אמר, ונבלע אל תוך הסוכה.

אין אפשרות להסביר את הקושי הזה שהיה לי, של אדם שהרגיש מושלם כל כך בשלום הבית שלו, ועוד נותן עצות לאחרים ומחבר בין זוגות המתמודדים עם קשיים, והנה עכשיו, הוא שומע מהאדם הכי לא צפוי את האמת הכל כך ברורה ואמיתית. פתאום הצייד הופך לניצוד. אבל מהר הבנתי, שהחלטה נמדדת על ידי פעולה, אם לא נקטת בפעולה לא באמת קיבלת החלטה, וזה מה שעושה עכשיו ברוך, הוא עושה את הפעולה הנכונה בזמן הנכון.

נכנסתי חזרה לחדר, דבורה הייתה עדיין בוכה.

רק אז הבנתי כמה אני בבעיה, וכמה היא הייתה שבויה בחוויות שלי. כמה הצלחתי לשלוט ברגשותיה בכדי לקבל את מבוקשי. כמה הייתי מוכן לדאוג לכל העולם על חשבונה, כמה הייתי מוכן לעשות הכל בכדי להרגיש טוב כל כך, והעיקר לברוח מהחיים שלי עצמם ודווקא עליהם לוותר. כמה לא חסתי ולא חמלתי על אישה צעירה שאת רוב שעות היום שלה הקדישה לזולת במידות גדולות מדי, על חשבון החיים שלה בכפייה ובריצוי שלא נגמר, בכדי לספק לסביבה שלי את מבוקשם.

"הכל בסדר דבורל'ה, אנחנו ממתינים לך", אמרתי.

חזרתי לסוכה, הודעתי לכולם שאנו ממתינים לדבורה. פתאום הרגשתי כל כך טוב, זו הייתה טבילה במקווה הרגשי, הכל נפתח, שום דבר מאז כבר לא ברור מאליו, על כל דבר יש מחיר וכל מה שקורה בבית לא קורה לבד. זה רגע כזה, שכללי המשחק משתנים, ומבינים דברים שלא מבינים קודם.

לאחר חצי שעה, דבורה קמה. היא קמה חדשה, היא קמה עם כוח גדול שהיא קיבלה סוף סוף דווקא ממני.

• • •

למדתי מזה כמה נקודות חשובות:

א. לפעמים אתה יכול להיות נשוי כמה שנים טובות, אבל עדיין לא יצא לך להכיר את הקרובים אליך, כי היית עסוק תמיד בלרצות את הסביבה שלך. ובני הערובה האומללים ביותר שמשלמים את המחיר הגדול ביותר מבלי שתרגיש - אלו בני ביתך.

ב. מרוב הלחץ לספק את צורכם של הכלל, אתה הופך את הפרט שלך ללא רלוונטי, ואתה חי ממחיאות הכפיים ומתשומת הלב של הסביבה שלך, בזמן שאלו שאתה חייב להם קודם (רעייתך וילדיך) הולכים הצידה, תחת הכותרת של 'חסד' או שאר סיסמאות אותם אתה משאיל להשגת מטרותיך.

ג. אל תתלהב ותתרברב בכך שאשתך עושה את רצונך ושותקת כשזה בצורה לא תקינה ומנוצלת, ועוד תראה בזה אמת בצדקת דרכך ותשתמש בנשק שלך בכדי להמשיך הלאה. כי יגיע יום, שהאמת בצדקת דרכה תצוף חזק כל כך, והשקר עימו אתה מנהל את חייך ושובה את בני ביתך עבור החוויות שלך, יכה בך חזק כל כך, ולא יהיה חסר אונים ממך. אנשים באיזשהו שלב בחיים מרגישים כשהם במצב לא תקין, וכשהם עולים על זה, לא תמיד ניתן לעצור. אין מה לעשות, אם אתה עושה את מה שתמיד עשית, תקבל את מה שתמיד קיבלת.

ד. לפעמים הפתרון מגיע דווקא מהאנשים השקטים הללו, שאנו לא נוהגים להעריך כי הם לא יודעים לשווק את עצמם. אבל דווקא אצלם יש את האמת, כי הם פועלים כל כך בכנות ללא תפאורה וקוסמטיקה, ודווקא מהם תוכל להכיר את עצמך הכי טוב, ופשוט להשתנות ולהיות חדש.

לא כל הסערות מגיעות כדי להפריע לך בחיים, חלקן מגיעות כדי לפנות לך את הדרך...

חג שמח ושבת שלום