הי, אני מירב (34) מנתניה.
מיד כשהתחלתי שידוכים, הציעו לי את יהודה (40).
>> למגזין המלא - כנסו
נישאנו בשעה טובה. הוא רצה לשבת ללמוד, ואני רציתי להיות מורה. אני הגשמתי את חלומי וכך גם הוא. זכינו לחבוק בת לאחר שנתיים מהנישואין, מיכלי.
יום אחד בעלי חזר מהכולל וסיפר לי על אברך חדש שהגיע לכולל, יהושוע (37). "בדיוק כזה חיפשתי", הוא אמר בהתרגשות על החברותא החדשה שנפלה בחלקו. מיום ליום הייתי שומעת את ההתרגשות של יהודה, את ההתלהבות שלו מיהושוע ואת הכבוד הגדול שרחש לו.
ואז קיבלתי טלפון מחני, אשתו של יהושוע. זו הייתה השיחה שממנה הכל השתנה.
השיחה הייתה מאוד נחמדה, התרשמתי מאוד מאישיותה ונהניתי מהעדינות והיושרה שהיה ניתן להרגיש כבר בתחילת השיחה. ואז לא עבר זמן מה וכבר נפגשנו והפכנו להיות נשים משוחחות.
חני (35) היא עובדת בתחום ההייטק, בחורה נאה, אינטליגנטית ומוכשרת, אמא לארבעה שמתפרנסת בכבוד. כשראיתי אותה הבנתי מהר שייקח לי עוד המון זמן להגיע לרמה שלה, אם בכלל. אני מתכוונת מבחינת הסטייל, היוקרתיות, ועולם המושגים הכל כך פתוחים בהם היא חיה. אבל למרות זאת הרגשתי צורך בקשר הזה איתה, כי היא הייתה בחורה עדינה, טובת לב ובעלת מידות, והיה בנינו ערוץ נפלא שעשה לי טוב.
לאט לאט הקשר התחזק יותר, היינו יוצאים יחד לנופשים, ושוקי היה מאושר ביותר: גם חברותא טובה, וגם חברה טובה לאשתו. אבל אז הרגשתי, שככל שאני הייתי בקשר איתה, אני רוצה יותר להידמות אליה, ולהרגיש שייכת לעולם שלה.
חני, הייתה מקפידה לעשות ספורט, והיה לה מנוי במכון כושר בעיר. היא הצטרפה אפילו לתחרויות ריצה של הרשות המקומית. פעמים רבות שהייתי מתקשרת היא הייתה מתנצלת שהיא בכושר או בבריכה, ואני הייתי מסתכלת מהצד ואומרת לעצמי, איפה אני בכל הדברים הללו?
ואז החלטתי להצטרף אליה, וזה באמת נתן כוח, ושחרור, והקשר הלך והתחזק עוד יותר. זה היה ביציאות שלנו לקניון, לבתי קפה בשעות הערב. חני הכירה לי את חנויות הבגדים שהיא קונה מהם, והציעה לי למדוד בגדים שלא הכרתי. היא הכירה לי גם את חברותיה הרבות מכל מיני מקומות בהם נפגשנו.
ערב אחד שוקי הציע ליהודה שנצא ביחד למסעדה. מאז נישואינו לא יצאנו עם עוד זוג למסעדה. מיד כשמצאנו מקום, עברנו על התפריט ובחרנו בחירות טובות, והמתנו בציפייה למנות השף המובחרות.
אז הגיע הרגע, בו יהודה קם מהשולחן, וחני הלכה לרכב שלה להביא דבר מה, ואני, מוצאת את עצמי בשולחן עם גבר זר. זה לא היה נראה טוב בשבילי, נבהלתי לרגע, וגם כאן שכנעתי את עצמי שזה משהו טכני, הנה כבר זה מסתיים. פתאום הציקה לי המחשבה, למה אני צריכה עוד מישהו ביני לבין בעלי בחיי הנישואין שלי?!
כשחזרנו הביתה, הרגשתי רע. מה עשיתי לעצמי? האם זה נורמלי כל הקשר הזה? מה קורה לנו כאן בבית, ומה קורה עם יהודה למען השם שנותן לזה לקרות? אבל החרשתי, כי ידעתי שהקשר עם חני חשוב לי מאוד.
וכאן התרחשה התפנית הבאה.
באחת השיחות בינינו חני אמרה לי שיש לה טלפון חכם שאינה צריכה, והיא רוצה להביא לי אותו בכדי שנוכל להיות בקשר רציף. "נתכתב בוואטסאפ, יהיה מה זה נחמד", היא ביקשה. כשאמרתי ליהודה, הוא אמר לי: "אם זה רק ביניכן, בסדר". ובכן, התחלתי להיות איתה בקשר דרך הוואטסאפ, פחות יצאנו יחד, ויותר תקשרנו דרך הטלפון החכם.
מהר מאוד נחשפתי לעוד אפשרויות של רשתות חברתיות, והייתי חלק מהם. הייתי מעלה סרטונים ותמונות שלי, והכל בין חברות נוספות שהצטרפו לרשת. מעלה מתכונים של אפיה ובישול וכו'... מהר מאוד כבר היו לי כמה עוקבות, והחלתי לשתף את חיי בפניהם.
הכל התקדם אצלי מהר כל כך, וללא מחשבה. פתאום הפכתי להיות מישהי אחרת, או יותר נכון אחת שמשלימה עם דברים שלא עשיתי בחיים ושאפילו בזתי להם. לדוגמא: בכל יציאה שלי עם חני, הייתי עושה יחד איתה סלפי בפוזות שלא הכרתי ושלא העזתי לעשות גם שלא ברשות הרבים.
גם כאן, הכל המשיך, והקשר עם חני הצדיק את כל האמצעים.
תוך שנתיים שיניתי בעצמי המון דברים: זה היה הלבוש עם הסטייל המעודכן ביותר, מה שגרם לאורך החצאיות והשמלות שלי להתקצר בכל קניה בעוד קצת, וסגנון הלבוש הפחות שקט שחרג מהמקובל, ומי היה מאמין: להיות פחות אמא למיכלי שלי. כי מה שעניין אותי תמיד, זה להיות רמה אחת יותר ממה שאני, זה הפך לסיוט. בכל אירוע שהיה עם חני והחברות, הייתי חייבת לפוצץ. הגעתי לרמה שהייתי קונה בגדים במיוחד לאירועים שקיימנו יחד. זה היה עסק יקר מאוד שפשוט לא היה ניתן לעצור מבחינתי. אבל הכסף ששרפתי היה החלק הפחות כואב, כי היה עוד משהו...
אני מתכוונת על המלחמה. הייתי נלחמת בכל פעם מחדש להרשים את הסביבה ואת החברות איתן אני נפגשת. פתאום הרגשתי שמיכלי שלי הפכה להיות במידה מסוימת, פחות רלוונטית.
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי מישהי אחרת, אבל עדיין לא יכולה לצאת משם, זה היה גדול עלי. הלחץ החברתי, הפחד לא להיות אהודה ומרשימה בחברה אליה נכנסתי, חיבל לי בנפש, פצע לי את האישיות. נכון, מי שהיה רואה אותי היה רואה בחורה שמחה, מחייכת, עם בגדים מהמותגים המובילים, אבל בתוכי הייתי במגמה אחת ברורה: אני חייבת לתת את מה שכולם מצפים ממני.
יהודה היה סגנון רכרוכי, ולמרות זאת הוא הגיע למצב לא פשוט: הוא הרגיש שהשליטה לא בידיים שלו לגמרי, הוא הרגיש חסר אונים. הוא ראה את השינויים שעשיתי, את הפניות החדות שבצעתי. הוא היה מאוד סבלני, והיה מדבר איתי רבות בעניין. משפט אחד לא אשכח שאמר לי: "תזכרי, גם אם הבלמים ברכב לא עובדים, תמיד יש את בלם היד, פשוט צריך רק להרים אותו, זה עניין של רגע".
ואז נולד לנו בן בשעה טובה ומוצלחת.
ליולדת שחלקה עימי את החדר בבית החולים, קראו שרה. היא הייתה אמא לשלושה, שילדה זה עתה בת.
מסביב מיטתי היו בלוני הליום לרוב. כל חברה שבאה, הביאה עימה כל טוב, וראיתי עצמי מוקפת מתנות. אבל תתפלאו לשמוע, לשום דבר מסביבי לא שמתי לב, מלבד הטלפון החכם שהיה צמוד אליי. זה היה היום השני בבית החולים, השעה 9.00 בבוקר, כבר הספקתי לעלות לרשת החברתית את התינוק שזה עתה נולד. ביקשתי חוות דעת על שמלה שהכרזתי שאותה אלבש בברית. גם כאן, הייתי ממתינה בציפייה לראות תגובה, סמיילי, או סתם אימוג'י, אפילו משהו קטן.
חיכיתי לזה כמו ילד שמחכה לממתק של התהילים. הציפייה, הדריכות מכל צליל שזה עתה נשמע ברקע. לא רגועה, ולא מצליחה להיות עם השמחה שלי שזה עתה הגיע לעולם. אני מעידה על עצמי שאני לא מגזימה, ואני יודעת שהמון מרגישים כמוני, אבל הקושי להודות בזה הוא עצום.
כשיהודה הגיע הוא ניסה להחליף איתי כמה מילים, אבל לא היה לי זמן, הייתי חייבת להגיב לכמה שאלות של חברות ברשת.
אבל אצל שרה, הכל היה רגוע כל כך. חוץ מהפרחים שהביא לה בעלה ובלון עייף, לא היה כלום סביבה. אבל היה לה משהו שלא ניתן לקנות: היא חצי מהיום ישנה, והחצי השני שהייתה ערה, היא החזיקה את התינוקת שלה, שיחקה איתה וליטפה אותה בנועם. הרוגע והשלווה שלה היו כל כך נראים לכל, בלי מתנות ובלי בלונים ורעש, פשטות ומימוש אימהי בצורה הכי מתבקשת. כשבעלה הופיע הם דיברו בניהם כמו זוג מאורסים, ואפילו לשיחות טלפון היא לא ענתה.
אל תחשבו ששרה הייתה אשת אברך, ממש לא. בעלה היה עובד כסוכן ביטוח. זה עוד מכה שקיבלתי, הנה בעלי אברך, אבל אני נסחפתי מדי לזוטו של הים הכל כך תובעני הזה. והיא בעלה עובד בכלל, אבל הפשטות והחיים היפים נמצאים אצלה, היא לא בלחץ מכלום, היא פשוט אוספת רגעים של אושר שכרגע לי אין.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי כל כך עצובה ולא מרוצה מעצמי. עדיין עסוקה בהעלאת סרטונים ותמונות, ובטיפים ששמעתי על הכנת התינוק לברית. וגם אז, עדיין ממתינה לצליל שיבשר לי שמישהו ראה, מישהו הסתכל בתמונות, מישהו חושב עליי. יהודה היה חסר אונים, הוא התקשר בכל יום לחברה אחרת, שתוציא אותי קצת.
אני הייתי כבויה, בקושי מטפלת בתינוק ובמיכלי שהייתה כל כך צריכה אותי, עדיין הייתי משתפת לכל העוקבות אחריי את מה שקורה אצלי. אמנם לא את הכיור במטבח או את ערמות הגיהוץ שנערמו להם. לא את הנפש הפצועה שלי ולא את העבודה הקשה של להוכיח את עצמי תמיד בפני העולם, אלא רק את החלקים שנראים טוב. וזה היה מחזיק אותי, זה נתן לי חשק במהלך היום להרגיש טוב, אבל לא בלילה כשאני נשארת ערה, וחושבת ובוכה על עצמי.
אני לא יכולה לתאר את המצב הזה, ואף אחד לא יוכל להבין את המצב הזה לעולם. הרגשתי בכלוב, לא מסוגלת לספר לאיש, ולא יכולה לצאת משם. "אם החברות שלי היו יודעות את האמת", חשבתי לעצמי, "הן היו בהלם מוחלט מה אני עוברת". עשיתי חשבון כמה מבין כל החברות שלי ברשת ובמציאות, חוות כרגע מצבים נפשיים כמוני, בגלל הלחץ מהתחרות והדרישה החברתית שלא עושה הנחות, והן חוששות להיחשף כמוני.
יהודה לא יכל יותר, ובאישור משותף של שנינו, פנינו לרופא המשפחה שהפנה אותנו לפסיכיאטר.
לי כבר לא היה אכפת, פשוט רציתי לחיות. אבל ליהודה היה קשה, היה לו קשה לחיות עם המציאות הזו שאשתו צריכה טיפול פסיכיאטרי. רק אז הוא הבין שיש לי הפרעה הצריכה טיפול, אבל עדיין הוא לא הבין מה גרם לכך.
לאחר שסיפרתי את תחושותיי, ויהודה סיפר איך הוא רואה את התפקוד שלי, הפסיכיאטר היה הכי ברור שבעולם. "את סובלת מ'דיכאון אחרי לידה'", הוא אמר בבהירות "את מספרת על דכדוך כולל סימפטומים חולפים כמו נטייה לבכי, עצבנות, חרדה, נדודי שינה, חוסר אנרגיה, אובדן תיאבון ותחושה כללית של הצפה רגשית. זה דיכאון פעיל לכל דבר ועניין".
אבל אז הוא הוסיף משהו...
"את סיפרת מקודם על הקשר שלך לרשת, וכמה את עמוק בפנים. תתנתקי מזה, זה הורס לך את הכל גברתי! אני מבין שאת מבינה על מה אני מדבר, נכון?! את פשוט חיה בתחרות מטורפת, בריצוי ובלחץ מהסביבה שלך. זו השפעה על אדם מצד הסביבה החברתית שלו, היוצרת קונפליקט בין שאיפתו לנהוג על פי רצונו ועקרונותיו לבין הצורך בהשתייכות והדחף להתאים את עצמו לחברה שסביבו. זה הרס. כתוצאה מכך, האדם עשוי 'להיכנע' ולבצע פעולות מסוימות, על אף שאינן תואמות את הרגליו, העדפותיו או מצפונו...".
הוא עוד לא סיים, וכבר נשמע צליל המבשר שמישהי הגיבה לי. לקח לי שתי שניות להרים את המכשיר ולהתנתק מהמפגש.
"שמת לב יקירה, שמת לב מה קרה כאן עכשיו?", הוא שאל בחיוך, "את היית כאן, אבל התנתקת מאיתנו לכמה רגעים. כחילוני אני רוצה לומר לך, ללא קשר לדת: תתחילי לחיות, תעזבי את העבדות, צאי לחופש".
כשחזרנו הבית, לשנינו הדהדו המילים הללו, והשאלה הגדולה ביותר הייתה: מה צריך לעשות עכשיו? לא יכולתי לחשוב לרגע לעזוב את חני, לעזוב את החיים הללו, אבל רציתי לחיות. אני מכורה, אני בפנים עמוק, ואני חייבת לעשות את זה לעצמי. התמונות של שרה מבית החולים שוב חזרו אליי, הקנאה הגדולה ברגעים הללו שלה צפו מחדש.
ואני, אני עשיתי את זה. אני כבר לא שם.
• • •
אין אפשרות לעזוב את החיים הללו אם לא מבינים את הבעיה שבהם, הייתי יכולה להמשיך איתם בנאמנות ומי שהיה רואה אותי היה רואה את האישה המאושרת בעולם, זאת שממתינים לראות תמונה כזו או אחרת שהיא מעלה, הסטייליסטית המתקדמת הזו, שקוד הלבוש שלה הפך לפחות שקט ממה שהיה והיא נראית הכי בטוח ומאושרת שבעולם.
זה רק נראה יקר.
היום אני מרגישה שהרווחתי את חיי. נכון, אני רואה המון נשים צעירות כמותי מאושרות, ואולי הן כן. אבל כשאני הייתי שם ידעתי בדיוק מה היה המצב שלי באמת, ואיך היו אחרים רואים אותי. ולפני השאלה - מי יותר מאושר ומי פחות, יש כאן שאלה עד כמה מי מאיתנו מרגיש שהוא בבעיה, עד כמה הוא מודע לה ורק אז האם הוא בכלל רוצה לצאת ממנה.
"רק מודעות לבעיה, תפלס דרך לגאולה"