היה זה לפני תקופה ארוכה נכנס אליי יהודי, זו הייתה אחת השיחות הכואבות ששמעתי. הוא הגיע אליי מכיוון שיש לו בעיות רציניות בשלום בית. "החלטתי לטפל בעצמי", אמר, "אני בטוח שיש לי הרבה דברים לתקן. אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי". בתחילת השיחה הוא דיבר רק על הבעיות שיש לו בשלום בית עם אשתו. הוא לא הזכיר כלום על עברו.
>> למגזין המלא - כנסו
שאלתי אותו: "איך היו היחסים שלך עם ההורים שלך? איך ההורים שלך הסתדרו ביניהם?" ואז הוא אמר: "עזוב! אני לא מעוניין לדבר על ההורים".
"למה?" שאלתי בעדינות.
"למה???" הוא חזר אחריי. "כי אני לא מוחל להורים שלי לעולמים על מה שהם עשו לי. אני לא רוצה להגיד עוד משפטים עליהם מה בדיוק אני מרגיש כלפיהם, אבל לאהוב? אני לא אוהב אותם!"
הוא היה נראה מאוד סוער, כאוב מאוד, כמו שנגעתי בטעות בפצע פתוח. ראיתי על פניו שהוא רוצה לדבר אבל הוא לא יכול. עיניו החלו לזלוג דמעות ללא הפסקה, היה זה נראה בכי שכבר שנים לא היה.
חיכיתי מעט שיירגע, נתתי לו לשתות והצעתי לו לשטוף את פניו. לאט לאט הוא נרגע, ואז החל לספר לי את סיפורו העצוב: "מאז שאני זוכר את עצמי, בהיותי קטן ממש, אני לא זוכר שההורים שלי חיו טוב ביניהם.
אני רק זוכר שהם היו רבים ביניהם בלי הפסקה. אחד היה פוגע בשני - אבי באימי ואימי באבי, לכל אחד משניהם היה פה מחודד וכל אחד שחרר את לשונו על השני. לא די שהם רבו, הם גם רבו לפנינו הילדים, לפניי ולפני חמש אחיותיי.
אבל הדבר הכי גרוע ששניהם עשו היה: שהם היו מערבים אותנו, הילדים, במריבות שלהם. כל אחד מהם היה מספר לי ולאחיותיי, ככה דרך אגב, כמה אבא או אמא לא טובים וכמה השני לא בסדר.
ואנחנו הילדים היינו נקרעים בין אבא ובין אמא!
אהבתי גם את אבא שלי וגם אמא שלי, ולא יכולתי לשמוע את כל ה'מרעין בישין' שהם אמרו אחד על השני.
היה נראה שכך זה יישאר לנצח, אבל כשהייתי בן שתים עשרה וחצי ההורים שלי התגרשו.
בעצם אז מתעצם הסיפור האומלל של חיי.
כל אחד מההורים שלנו דיבר איתנו נגד ההורה השני - כמה הוא הרס את הכול וכמה השני ביקורתי ופוגע.
כשהייתי שואל את ההורים שלי: 'אבא, אמא, למה התגרשתם?' אז כל אחד, בשפתו שלו אבל בטיעון דומה, היה אומר לי: 'לא הייתה לי ברירה, הוא פשוט לא נורמלי!'
הייתי שומע שהם רבים בבתי משפט על כספים של דירות שהיו להם.
הייתי קטן והייתי מנסה לרצות גם את אמא וגם את אבא וכך הייתי צריך לשמוע את שניהם ולהסכים עם שניהם.
כל אחד מהוריי ניסה לגייס את אחד מהילדים שלו שיהיו בצד שלו במלחמה נגד השני.
הייתי בוכה במיטתי שאלו הם הוריי, ממש התביישתי בהם, כך הם מתנהגים?! הרגשתי שאין לי לא אבא ולא אמא. הרגשתי סוכן כפול של שניהם.
אני זוכר שהייתי בוכה להשם ואומר: 'השם, אני רק רוצה הורים נורמליים. אבא ואמא שיגורו יחד, יחיו יחד ולא ידברו אחד נגד השני'.
וגם הרגשתי שהם לא באמת אוהבים אותי, רק משתמשים בי בשביל הגאווה שלהם מי ינצח ומי ידפוק את השני.
גדלתי, בגיל שמונה עשרה העזתי ודיברתי על כך עם המשגיח בישיבה, הוא אמר לי שאני צריך להגיד להורים שלי בעדינות: 'שאני מאוד אוהב אותם ומעריך אותם אבל אני לא יכול לשמוע אותם מדברים האחד נגד השני. זה שובר אותי נפשית וגם הלכתית אסור לי'.
תגיד להם שהמשגיח שלך אמר לך להגיד להם את זה. ומה אתה חושב שאמרתי להם? לא העזתי! רק אחרי חצי שנה כשלא יכולתי לסבול יותר אמרתי את זה להוריי. שאני פשוט לא יכול יותר. התגובה של שניהם הייתה: 'אין בעיה, לא תשמע ממני מילה יותר'. אבל הבעות פניהם הביעו הכול - כעס וחוסר שביעות רצון.
השנים עברו, התבגרתי וברוך השם התחתנתי. אומנם באיחור, מה לעשות - לא כל אחד רוצה בן להורים גרושים!
אני זוכר שביום של החופה שלי הבטחתי לעצמי באלף הבטחות שאני עם אשתי לעולם לא אריב אני אוהב אותה ואכבד אותה תמיד.
אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. אף פעם לא חשבתי לטפל בעצמי בכל מה שעברתי עם ההורים.
אז כנראה המציאות הכתה על פניי. לא הצלחתי הרבה זמן לעמוד בהבטחות שלי והנה אני רב עם אשתי. אני רק נשוי שנתיים ואני לא רוצה לחזור על מה שעשו הוריי.
כבר הייתי מעדיף שההורים שלי יישארו ביחד עם המריבות שלהם, אבל בעיקר שלא ידברו איתנו נגד השני.
אני מספר לך את זה:
א. כי אני לא רוצה להיות כמו הוריי ולחזור על אותן טעויות.
ב. אם תוכל להעביר מסר - הורים יקרים גם אם אתם ח"ו רבים, בבקשה אל תריבו לפני הילדים. ואם ח"ו על השלב הזה גם דילגתם, ואתם רבים לפני הילדים - אל תערבו אותנו במריבות שלכם! אתם הורגים לנו את הנפש כשכל אחד מכם מדבר עם הילדים נגד ההורה השני.
על הגאווה שלכם, על המלחמות שלכם, על האגו שלכם, אתם רומסים את הדבר שהכי יקר לכם הילדים שלכם.
וגם אם חס וחלילה החלטתם להיפרד, אז בבקשה אל תדברו האחד נגד השני - גם ככה הנפש שלנו קרועה ממכם שהתגרשתם".
מבחינה נפשית מה בעצם מריבה כזאת עושה לילד?
בד"כ ילד שרואה מריבות כאלה וגדל לתוך בית שבו יש השמצות הדדיות גדל ללא ביטחון עצמי מאחר והוא לא מרגיש יציבות בבית בו הוא גדל, הוא לא מרגיש שהוא יכול לפנות להורים שלו כשיש לו בעיה או משהו שמח, הוא מרגיש כמו כלי משחק ולא שאוהבים אותו סתם בגלל שהוא הילד שלהם.
וכמה קשה יהיה לילד שגדל ככה להאמין באהבה וזוגיות טובה! כמה קשה יהיה לו לדעת מהי תקשורת נכונה עם אנשים!
כמה יהיה לו קשה להאמין בבני אדם, שלא כל אדם שהוא פוגש רק מנסה לנצל אותו לטובתו ולא באמת אכפת לו ממנו או ממה שהוא אומר!
ומן הסתם זה גורם להעברה של בעיות כאלו מדור לדור.
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל. מברך אתכם ואותי:''שים שלום טובה וברכה, תמיד''.
לתגובות: machon.rot@gmail.com