אני איציק (30) מרחובות.
נישאתי בשעה טובה עם לאה, בחורה כלבבי, זכינו בשעה טובה ומוצלחת לחבוק בת מתוקה, אביטל תחי'. הרגשנו טוב מאוד בנישואין שלנו, והקשר בנינו היה כנה ואמיתי. שנתיים לאחר הנישואין, המצב הכלכלי היה דחוק, וחיפשתי משהו שיוכל לשפר את ביטחוני הפיננסי. ללמוד בכולל לא יכולתי יותר, גם בגלל שלא יכולתי לשבת מאז שאני זוכר את עצמי.
חששתי בתחילה לעשות צעד קיצוני, העדפתי להישאר במסגרת התורנית. החלטתי להיות מלמד בחיידר, אבל זה לא הלך. "זה סוג התפקידים שאתה חייב לאהוב, אם אתה לא אוהב את זה אסור לך להתעסק עם זה", שיננתי לעצמי.
ואז קרצה לי הצעה: לסחור ביהלומים.
כבר בררתי והבנתי, שבקונגו שהיא מדינה במרכז מערב אפריקה, זה הייעד. ובכן, ארגנתי את עצמי, לקחתי הלוואה מכובדת מחבר, וטסתי לשם בתמימות, כמו איזה איש עסקים שנון שממתינים לו שם בכיליון עיניים סוחרים, שיקנה מהם סחורה.
חזרתי לארץ בבושת פנים, בהפסדים גדולים מכל הכיוונים, לא ידעתי את נפשי.
בדיוק מכאן הנישואין שלי עלו על שרטון. נכנסנו לחובות עצומים, לאה לא יכלה לשאת את המצב הכלכלי הזה, בפרט שניסיתי משהו ולא הצלחתי, אלא הפסדתי, ויצאתי לא יוצלח מהעניין. מאז החלו בינינו ויכוחים שלא פסקו. היינו רבים על בסיס יומי, כאילו אם לא היינו רבים איזה יום אחד, זה היה מוזר. היא התנהגה אליי בזלזול, והייתה מוצאת על מה להעיר לי בכל דבר כמעט.
עם הזמן גיליתי, שמי שאחראית על ליבוי האש בינינו, זאת חברה שלה, מינה, ממנה תמיד חששתי.
מינה היא גרושה ואם חד הורית. היא התגרשה בגירושים מכוערים, והייתה בהתנצחות תמידית עם הגרוש שלה על בסיס שעתי. אני זוכר איך בתחילת הנישואין כשלאה סיפרה לי עליה, הייתי מנסה עוד להציע לה הצעות של ייעוץ ועזרה בענייני שלום הבית שלה.
יום אחד החלטתי לשבת עם לאה ולנסות להבין - על מה בעצם אנו רבים?! מה כבר כל כך חוצץ בינינו?! לאחר שיחה של שעתיים, הסכמנו שנינו שאין שום סיבה מהותית עליה אנו חלוקים בכלל, אלא סתם ריב ומדון שמגיע כנראה גם מחוסר אונים כלכלי, או בעיית תקשורת שרק גודלת.
אבל אני ידעתי, שזה המון בגלל מינה. הספקתי כבר לשמוע את לאה מספרת על מינה מאז שהיינו מאורסים, כמה היא לא מוותרת לבעלה, כמה היא כבר רוצה להתגרש ממנו, כמה היא לא מוותרת לו על כלום לאחר שהתגרשה, וכמה היא תובעת אותו על כל דבר שעושה ו'שעדיין לא עשה'.
קבענו ללכת לגישור. לאה אמרה שהיא רוצה ללכת למגשרת שהיא בוחרת, הסכמתי לזה. ובוקר אחד הלכנו יחד ליועצת נישואין מהמגזר הדתי לאומי, באמת אישה מיוחדת שידעה לגעת בנקודות הנכונות של שנינו. היא קבעה לנו עוד כמה מפגשים לחודש אחרי, לא לפני שאמרה ללאה באופן ברור: את חייבת לנתק את הקשר עם מינה, ללא זה, אין טעם להמשיך במפגשים הללו.
לאה בחרה בדרך שלה, והקשר עם מינה רק הלך והתעצם. זה היה ברור כל כך, כי אחרי שיחת טלפון עם מינה, לאה הפכה להיות אגרסיבית אליי עוד יותר. היה קשה לי להאמין שזו לאה העדינה והאצילית של השנתיים הראשונות לנישואינו. הבנתי שאני חייב לעשות משהו.
החלטתי שאני מתקשר אליה, הסברתי לה שאנחנו כרגע בטיפול, ומאוד יהיה חשוב שהקשר שלה עם לאה יוקפא בחודשיים הקרובים. מינה הגיבה בקרירות, וכמויות המרמור שלה פרצו החוצה. חששתי לצעוק עליה שלא תזיק יותר לסיכוי שיש עוד להצלת הנישואין הללו אז ביקשתי ממנה נתק רק לחודש, כי ידעתי בדיוק שהיא חלק מהבעיה כאן, והיא ממלאת את לאה באמוציות שליליות עליי, בפרט שהיא עצמה איבדה אמון במערכת יחסים וזה הסתיים אצלה מכוער מאוד. ואז היא אמרה לי: "אל תדאג, אני רק עוזרת לה, ומנסה להציל אותה ממה שאני לא הצלחתי".
זהו, זה היה אבוד, כבר הרגשתי שאין טעם להתאמץ.
אבל לא ויתרתי, והתקשרתי להורים שלה. אנשים טובים וחמים שאני מאוד מעריך. אבל הבנתי שהם כבר עשו עליי שיעורי בית, ויש כאן מערכת שלימה שממתינה רק שאני אתן את הגט הזה כבר, וישחרר את הבת שלהם הציפור השבויה, לחופשי.
אלא שאז הגיע הערב הזה, שכבר נשברתי שאף אחד לא איתי, לא יכולתי לשאת את זה יותר. הרגשתי שהלב שלי לא מחזיק במצב הזה, ואני לא יכול יותר. בתי אביטל שהייתה אז תינוקת, הייתה כל עולמי. כשהייתי חוזר הבייתה הייתי ממתין רק לרגע הזה לראות אותה. עבורי זה היה אירוע לראות אותה, ומצאתי אצלה פינה חמה מידי ערב.
ערב אחד, כשאני יושב בסלון והיא בזרועותיי, החלטתי לספר לה ולשתף אותה במה שעובר עליי. "אביטלוש", צעקתי בלחש, "רק את שומעת אותי עד הסוף ולא מתפרצת, יודעת להכיר בי את הדבר האמיתי. יש קבוצה של אנשים קרובים אלינו, שרוצים שנתראה פחות. אני מבטיח לך, שאעשה הכל להישאר יחד, אבל עוד יותר מבטיח לך שאני אהיה האבא הכי טוב בשבילך". סיימתי את המילים הללו, ובכיתי חזק כל כך, עד שנרדמתי.
הזמן חלף והגיע היום הזה, שבו קבענו מועד ברבנות להתגרש. זה היה עבורי יום מר ונמהר, בפרט שהבנתי שלאה מוסתת באופן מלא עליי, אבל אין טעם לעבוד על משהו, שהצד השני כה מורעל ולא מעוניין להפסיק לשתות את הרעל. השלמתי עם זה, ומצאתי את עצמי ברבנות לפני מסירת גט.
הראשונה שהגיעה לטקס, היא מינה. היא הגיעה לפני ההורים של לאה, זה פשוט הרתיח אותי רק לראות אותה, בפרט שאני מבין שהיא החומה ביני ובין לאה. בניסיון אחרון דיברתי עם אחד מצוות בית הדין, לנסות לעשות משהו, אולי להציל את זה. אבל כשפנו ללאה היא חייכה והתייעצה עם מינה, מינה לא נתנה אישור, והגט נמסר. עד עכשיו הסצנה הזאת, מרתיחה אותי.
מאז הגירושין, מינה תדרכה את לאה בכל שלב, לנסות להוציא ממני את מה שאין לי. אני ידעתי את זה כי זה היה דומה מאוד לסיפורים שלאה סיפרה לי אז, איך מינה מתעללת בגרוש שלה, זה היה פשוט אחד לאחד. היא שלחה לי מכתבים מעו"ד שלה באופן קבוע, וניסתה לחבל לי במפגשים עם אביטל. לא הבנתי מה כבר עשיתי לה שכך היא מחזירה לי.
ישבתי עם עצמי ועשיתי חשבון. הרי אביטל היא הבת שלי, והיא חיה עם גרושתי שהיא אמא שלה. ככל שיהיה טוב יותר לאמא שלה, כך יהיה טוב יותר לבת שלי שהיא כל עולמי. השארתי הכל בצד, שוב דבר לא עניין אותי, רק איך יהיה טוב לבת שלי.
נכון, מדדי הכעס על לאה היו גבוהים במיוחד, נזכרתי פתאום בסיטואציות בעלות האופי האכזרי שהיא עשתה לי, בהתנכרות ובשנאה שלה אליי, והיה איזה קול פנימי שאמר לי: "תגיד, אתה נורמלי? אתה רוצה עוד לפנק את האויב הזה שהרס לך את החיים?". אבל מהר מאוד, השכל גבר על הרגש, והחלטתי שאני הולך על זה, "אני רוצה שאביטל תגדל נכון, אני לא אתן למרמור של אמא שלה להרוס אותה, מספיק המרמור של מינה הרס את אמא שלה", אמרתי לעצמי.
לבינתיים נשאתי בשנית לאישה מיוחדת, מצאתי עבודה מסודרת, הרווחתי טוב והתבססתי כלכלית. במפגשים עם אביטל שכבר גדלה, היא ביקשה כל מיני דברים. הבנתי שאמא שלה מתדרכת אותה מה לבקש. לא היססתי לרגע, גם כששמעתי שהיא רוצה מיטת מעבר, קניתי לה מבלי להסס. בימי ההולדת של אמא שלה, אביטל רצתה לקנות לה מתנה, אז הייתי מממן את המתנה כמעט בכל פעם. "כמה שאוכל להרחיק את הקליעים שהגירושין הללו שולחים, אעשה זאת", גמרתי בליבי.
ככל שנהגתי כך, לאה התרככה וחדלה מלהציק לי, זה הגיע למצב שאם איחרתי לתת את המזונות, היא אפילו לא דרשה אותם והמתינה שאני יזכור מעצמי. בכל מפגש עם אביטל הבנתי כמה היא מאושרת ממני, כמה טוב לה שאמא שלה לא עצבנית על אבא. עבורי זה היה אושר עצום, לדעת לא להתעסק בנקמה אלא לעסוק בטיפוח עולמה של ביתי, וזה עבד.
באחת הפגישות סיפרה לי אביטל שהייתה כבר בת 6: "אתמול אמא צעקה על מינה, היא אמרה לה שהיא הרסה לה את החיים. אמא ומינה רבות הרבה בזמן האחרון, וזה לא נעים כי היא חברה שלה". והיא הוסיפה גם את המשפט: "אמא אמרה לי שאתה טוב, והיא כל כך מצטערת על כל מה שהיה. אבא, מה היה? על מה היא מתכוונת?". המילים הללו ריגשו אותי, ופשוט בכיתי, קודם כל שמחתי שהיא לא זוכרת את הגירושין המכוערים הללו, זה כבר מתנה. אביטל הקטנה והחכמה שאלה אותי למה אני בוכה, אז עניתי לה בכנות בקול בוכים: "אני שמח שטוב לך עם אמא, זה מה שאני רוצה".
שווה לנו בחיים לשכוח ממה שעשו לנו קודם כל בשביל עצמנו אנו, וגם שהצד השני יראה טוב מאיתנו וישתנה.
שלמה המלך אומר: אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. (משלי, כ"ה, כ"א) וכותב המלבי"ם על זה: "מיעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו, לא בזאת ינקום שימנע מאתו לחם ומים, רק בהפך שיעשה עמו כל טוב כי תרויח שני דברים". למי שקורא זאת לא מבין בכלל איך זה עובד, ואיך ניתן בכלל לבקש דבר כזה?
אבל הבנתי משהו: הנקמה הגדולה שלא התכוונתי אליה והיא באה לבד, היא הבלבול של לאה, איך אני מסוגל להתנהג אליה טוב כל כך אחרי מה שעוללה לי. וזה אותו טוב ששלמה המלך מדבר עליו, זוהי תובנה פסיכולוגית בעמקי הנפש של השונא שמתעוררת דווקא מטובה תחת רעה. גם אתה מרוויח שאתה לא כועס ואתה לא בצער, וגם אותו שונא הופך להיות טוב מהטוב שהוא קיבל תחת הרעה שעשה.
וגם ששאלתי את עצמי: "במה לא הייתי טוב? הרי הייתי הבעל הטוב ביותר?" גם בזה הבנתי: לפעמים אנו עושים טוב אבל יש משהו: או בהתנהלות שלנו, או אצל הקרובים אלינו, שנעשה לא נכון. ואז כשמתרחקים מאיתנו, מכירים יותר, ומסירים את אותו הכיסוי של העיניים (מינה במקרה שלנו) שלא נתן להם לראות את הטוב שלנו. קשה להחזיר טוב לאלו שנהגו איתנו רע, אבל כשיש אינטרס יותר גדול מהנקמה, הולכים עליו, בנקמה לא מתעסקים, היא באה מאליה.