אני דן (26) מירושלים, התייתמתי מאמא רות ז"ל בהיותי בן 18.
אולי די צעיר בכדי ללמד אתכם משהו, אבל סיפור חשוב יש לי לספר לעולם.
>> למגזין המלא - כנסו <<
למדתי באחת הישיבות המבוקשות, אבל לא הייתי סתם בחור, אלא מאוד מאוד מוערך ומעורב חברתית, השיסער והזייג'ער של הישיבה. הגם שמצבי החברתי היה בגבהים, ידעתי לשמור על פשטות וחוסר התנשאות. הייתי נחשב בחור מאוד שמרני, לא סגור מדי, אבל גם את המונח 'בחור פתוח' לא אהבתי שאומרים עליי, כי הרגשתי יותר מזה, וידעתי גם ידעתי מה צריך ואיך מבחינה רוחנית, מהו שחור, מהו לבן ומהו אפור.
כבר בגיל 22 התחלתי שידוכים - ההצעות היו בהתאם.
נפגשתי והורדתי מבלי לחשוב, כאילו 'ידעתי' בדיוק מה אני רוצה. זה היה חלק מההתנהלות מבחינתי. אני לא מתפשר על הערכים שלי, אני חייב לממש את החזון שלי, ואף אחד לא יצליח לקחת לי את זה. באמת האמנתי ודבקתי בזה.
בכל פגישה התחלתי עם איזה רעיון מעניין, לא בשביל להרשים, אלא באמת להכיר את הבחורה דרך מה שאני אומר. מעבר לזה שתמיד אהבתי להכניס רוחניות בחיי. כך היה בכל הצעה ובכל פגישה. וזה עבד, כי באמת הכרתי את זאת שיושבת מולי קצת יותר טוב לפי התגובות מכל רעיון שלי.
עד שפגשתי את ציפי
ציפי הרשימה אותי די מהר. אני זוכר שככל שהתרשמתי ממנה יותר, כך חששתי שאני מסונוור יותר. היה לה קסם שלא ראיתי אצל אף אחת מהקודמות שעמם נפגשתי, ושאיפותיה היו דומות מאוד לשאיפותיי. ועם המראה החיצוני שלה, היה לי די ברור שזה הכיוון. אני חושב שזה היה הרבה בגלל שמצאתי בה נחמה אחרי אימי. הרגשתי שהיא דמות מכילה ואימהית כל כך עבורי, שזה גם נתן להבין שזה זה. הפגישות כבר החלו לשעמם אותי, הרגשתי שדיברתי על הכל, מבחינתי אפשר לסגור. וכך היה.
החתונה הייתה בתפארתה, הרגשתי איך חלומות מתגשמים למרות שעל כזאת כלה לא חלמתי. מבחינתי, לא היה מאושר ממני בתקופה הזו, והתחלתי את החיים במלוא העוצמה. כבר שבועיים לאחר החתונה מצאתי כולל בדיוק כמו שרציתי, וציפי המשיכה בעבודתה.
כבעל, מאוד דגלתי שאישה צריכה את החברה שלה, את הזמן שלה, ואת המקום שלה. הייתי מקפיד שציפי תצא מידי פעם עם חברותיה, והקפדתי שזה יקרה כי ראיתי בכך חשיבות עליונה.
אבל אז ציפי החלה לשנות קודים.
ערב אחד חזרתי הביתה מהכולל ערב, ציפי הייתה מול המראה. "מה אתה אומר על השמלה לחתונה של איילה?", היא שאלה אותי בהתלהבות. אני מעיף מבט על השמלה ואני שם לב שהיא קצרה מדי, קצת ציננתי את האווירה. "שמלה יפה מאוד, אבל את לא חושבת שזה קצת קצר?", שאלתי. ציפי הביטה בי בפליאה: "קצר?! אל תגזים נו... אני עוד חושבת לקצר אותה קצת". עשיתי פרצוף כזה של בדיעבד, "טוב לדעת מה דעתך בעניין, אז אני לא אקצר אותה עוד...". ככה זה נגמר, ונתתי לזה לקרות, וציפי לבשה את השמלה הזאת, ואני שתקתי.
אבל זה רק התחיל.
חבר שלי מהכולל, אשתו עובדת עם ציפי באותו מקום עבודה. יום אחד הוא שח לי שאשתו עוזבת שם, כי יש שם עובדים שמתנהגים בקלות ראש. ידעתי כמה ציפי אוהבת את עבודתה, ואפי' לא חשבתי לרגע לבדוק היכן היא עומדת בעבודה שלה מבחינה רוחנית. כלום. גורנישט... אפילו לדבר על זה איתה לא העזתי: "אמון זה אמון, אני סומך עליה", הרגעתי את עצמי תמיד באקסיומות נבובות.
בערב יום הולדתה של ציפי יצאנו לאכול יחד. קבענו להיפגש מחוץ לכולל ערב, ומשם לצאת לאחת המסעדות. הגענו לעיר, שלל מסעדות קורצות מכל כיוון אפשרי, הכל עמוס אין מקום לשבת. "עדיף ללכת למקום באווירה שלנו", אמרתי. ציפי רצתה את אחת המסעדות הבשריות שם. "מה הכשרות?", שאלתי. "לא יודעת, אבל אני אוכלת שם עם מיכלי, עזוב אותך, הכל אותו דבר נו...". נחרדתי לרגע... לא הבנתי מה עובר עליה, התכנסתי אל תוך עצמי. "מה קורה לך דן, אתה בסדר?", היא שאלה. "כן, אני קצת מבולבל, היכן נשב?". עוד טעות שלימים הצטערתי עליה, במקום להבין מה קורה איתה מהמשפט הזה, ולהגיד את מה שאני חושב, אני בטיפשותי עוד מרגיש לא נעים ממנה, ומסיט את העניין ל'היכן נשב'.
כעבור שנתיים מהחתונה, זכינו לחבוק בת מדהימה, רותי תחי'. המציאות של רותי בבית חיברה אותי יותר לציפי, ויחד עם זאת הבנתי שזו הזדמנות לקחת אחריות, ולמתן את המתירנות של ציפי.
אבל הכל היה רק בתוכנית, רק באפשרות, כי במציאות עדיין הייתי שבוי בקיסמה של 'הגברת הראשונה'.
עד שהגיע המשלוחן ההוא...
בוקר אחד לפני שיצאתי לכולל, דפיקות בדלת. בפתח עמד משלוחן צעיר.
"בוקר מצוין אח שלי, מי זאת ציפורה?"
"זאת אשתי, היא לא כאן כרגע. מה אתה צריך?"
"יש כאן חבילה קטנה למסור לה, רק תחתום לי כאן, והייתי פה"
חתמתי, וקיבלתי לידי מעטפה חומה.
כשפתחתי אותה, ראיתי זוג כרטיסים להופעה של להקה אמריקאית שהגיעה ארצה. ההופעה הייתה בפארק הירקון בתל אביב. רק התמונות שהיו על הכרטיסים, הסבירו לי די מהר היכן היא נמצאת.
זהו. בשבילי זה היה יותר מדי.
הרגשתי שזה גדול עליי.
כשציפי חזרה בצהריים, לא יכולתי להוציא מילה. לקחתי את זוג הכרטיסים, וכשהם בידי אמרתי: "אולי לא יצא לי לומר לך משהו ברור עד עכשיו, אבל עכשיו אני אומר לך: לא איתי, ממש לא!" אמרתי בזעם.
ציפי התיישבה על הספה באדישות ואמרה את המשפט שחרך את ליבי: "דן, אולי זה מאוחר מדי?"
ואז היא פתחה איתי הכל.
היא סיפרה לי שזאת לא ההופעה הראשונה שלה, והיא יוצאת עם שלל חברותיה להופעות מכל הז'אנרים. על כשרות היא לא מקפידה, ומסתפקת בקליל שבקליל. היא גם שיתפה אותי שהיא אוכלת ארוחת צהרים בקביעות עם כפיר, הסמנכ"ל בחברה בה היא עובדת והם מדברים באופן קבוע על החיים. היא הסבירה לי שהיא אוהבת את החיים הללו כמות שהם ולא רואה בהם בעיה בכדי להשתנות.
לא נפגעתי ככה בחיים שלי.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לים. רחש הגלים ליטף לי את הלב השבור, נרגעתי, אבל הכל צף פתאום, רגשות אשם שלא עזבוני. איפה הייתי כשקיבלתי איתותים עוד בהתחלה? איפה היה הראש שלי כשהיא זלזלה בכשרות? איך לא בדקתי את מקום עבודתה כשחבר שלי הוציא את אשתו משם? לא יכולתי לשאת את זה יותר, חיפשתי מקום לפרוק...
אז הלכתי לאמא.
מול קברה הרותח של אימי, התייפחתי כמו תינוק. מעולם לא בכיתי כך:
"אמא", צעקתי בשקט, "אני לא יכול יותר, זה מעבר לכוחות שלי. אני יודע שאם היית כאן עכשיו היית נותנת לי חיבוק, אח... איזה חיבוק הייתי מקבל ממך עכשיו", כאן כבר הבכי היה בקולי קולות, אבל כלום לא עניין אותי, גם לא קבוצת האברכים שקיימו את תפילות יום השנה באחד הקברים באותה השורה בה עמדתי.
החום היכה בי, והזיעה שרפה את עיניי. וביחד עם הדמעות זה היה נורא. אבל הבנתי שזה זמן לבקש, והמשכתי:
"אמא! אני מתחנן אליך, תהפכי שם למעלה את הכל בשבילי, תעמדי לפני כסא הכבוד, ותבקשי עבורי לדעת היכן לפנות. שגם אם זה יהיה קשה לי, אני אדע לוותר", בכיתי ללא שליטה.
מיד כשיצאתי, התקשרתי לאחותה של ציפי, שירה.
שירה היא אחת מנשות הסוד של ציפי, וטוב שכך. היא מאוד ערכית, עניינית ואובייקטיבית. הסברתי לה את מה שקרה, ואת תגובתה של ציפי. שירה אמרה שהיא הרגישה שמשהו לא בריא עובר על ציפי כבר ממזמן, אבל כשדיברה על כך עם ציפי, ציפי הייתה אומרת לה שזה באישור של דן, ולכן היא (שירה) לא רצתה להתערב בינינו.
אל ביתי הגעתי שבור, פגוע, רצוץ ומיוזע. מנסה לאסוף את עצמי, ולדעת מה יעלה עוד בגורל הנישואין עליהם כל כך בניתי. הספקתי לראות את ציפי מלבישה את רותי, ונותנת לי אותה בדמעות לחיבוק לפני שהיא יוצאת. בעודי בוכה ממש בשקט, היא אורזת את חפציה, ומבקשת ללכת להורים שלה.
על הכרית בחדר השינה היא הותירה מכתב בלי הרבה מילים:
דן,
אני לא ראויה לך, סליחה אם הרסתי.
ציפי
כרגע הוריה של ציפי מנסים להציל את הנישואין הללו, יש כאלו פחות אחראים, החולקים עליהם וטוענים שעדיף להתגרש. נו... ימים יגידו.
• • • •
"מספיק גפרור אחד קטן בכדי לשרוף יער שלם"
בחיים שלנו לפעמים נראה שיש דברים שברורים מספיק ואין צורך לדבר עליהם, וכמה שתשחרר יותר את בני הבית ממֻסְכָּמָה רוחנית ותתחשב בהם, אזי תהא יותר ליברלי, חירותי, מכיל, מבין את הדור... ההיפך הוא הנכון: ככל שתדע להטמיע רוחניות בצורה חכמה ובריאה בבני הבית על פי דרכם, אבל יחד עם זאת לעקוב ולהיות ערני (בלי דרמות מיותרות) כך תהפוך בהמשך הדרך לטווח הארוך, להיות ליברל אמיתי. אל תשאיר להבה קטנה דולקת, בכדי שלא תצטרך לכבות שריפת ענק.
מאז המקרה שלי הספקתי כבר לשמוע סיפורים קשים על נשים המקלות ראש במקום עבודתן, ומנהלים קשר רציף במערכות יחסים ידידותיים עם הבוסים שלהן הריקים והפוחזים המנצלים את יחסי המרות ומרשים לעצמם להקל ראש עימם. או חברה אחת ממורמרת שמנסה לקחת לה חברה מסודרת להיות שותפה לפשע. את הפשע והשחיתות הזאת אני לא עצרתי או לא חשבתי לבדוק, ובדיוק על כך אני בוכה, על פירוק התא המשפחתי אותו התחלתי כל כך יפה.
ומשהו שהבנתי די ברור:
ככל שהקשר בין בני הזוג יהפוך להיות רציף, מושקע ומטופח מספיק, כך תבנית המשכן שלהם תהא חזקה, ותפעיל מצד כל אחד מהם מנגנון הגנה אוטומטי, שלא ייתן לעוד צד להיכנס בניהם, לעולם.