נעשה ונשמע: כשהבעל לא מקשיב

מחפשת קירבה והוא מתרחק?

אתה רוצה שתעזוב אותך לנפשך והיא מעיקה עליך בשאלות?

היא עוזרת ונותנת לך עצות כשאתה הכי רוצה לעשות את זה לבד?

שניכם מלאים כוונות טובות אבל בכל זאת שומעים תלונות שאתם לא מספיק טובים?

אולי כדאי שתדברו קצת.

תגלית "מעשית"

גברים מדברים יותר מנשים.

מוזר?

זה מוכח ממחקרים רבים: בכל מקום שבו יש לגברים אפשרות להשיג מקום של מעמד או כבוד, יהיו הם הראשונים שידברו.

בישיבות צוות, בהרצאות – מול המרצה, בשידורי רדיו וכדו' גברים מדברים הרבה יותר מנשים.

מה לעשות שבשיחה בארבע עיניים עם האשה שלהם הם לא לגמרי מרגישים שהם משיגים את המטרה הזו?

עבור גברים הדיבור הוא אמצעי להשגת מטרה – הם דוגלים ב"נעשה" ואם אין מטרה, עדיף לשתוק.

"שמועה" ידועה (?!)

אצל נשים לעומת זאת הדיבור הוא מטרה בפני עצמה – עבורן הדבר החשוב ביותר הוא "נשמע".

נשים מעדיפות שיחה מלב אל לב עם חברה טובה, בבית, במסגרות מוכרות וכדו'. ככל שהאשה מדברת יותר היא מבהירה לעצמה את הרגשות והמחשבות שלה.

הדבר האחרון שאשה רוצה בזמן שהיא מדברת, זה שהגבר יציע לה פתרון. הדבר הדבר היחיד, לעומת זאת, שהיא רוצה כשהיא עצובה, פגועה או עצבנית זה שהגבר יהיה שם ויקשיב

מה הוא רוצה בזמן הזה? בדיוק הפוך, שיתנו לו להסתדר בכוחות עצמו..

כמה שהשוני הזה יכול להיות קטלני.

לכבד את רצונה

לפני זמן לא רב הגיעו אלי דסי ואבי (שמות בדויים). זוג נחמד ביותר.

באחת הפגישות אמר אבי בתסכול: "מה שאני עושה היא לא מרוצה: היא מבקשת שכשהיא מדברת אני אכבד אותה ואתן לה לדבר ולא אראה רק את עצמי. עבדתי על עצמי לכבד את מה שהיא מבקשת, ולהקשיב
למה שהיא אומרת לפני שאני מגיב.

ואז, לא פחות ולא יותר, היא מעיזה להתלונן על זה..

שאלתי אותו למה הוא מתכוון והוא ענה: קרה משהו, אין לי מושג מה, והיא עזבה את החדר ובכתה. לא הבנתי מה קרה, ניגשתי אליה ושאלתי "מה קרה?"

היא לא ענתה ואז ניסיתי שוב. ראיתי שהיא לא עונה אז שאלתי אותה אם היא רוצה לספר לי, והיא אמרה לא.

לא – אז לא...אני מכבד אותה.

פשוט אטום!

יצאתי מהחדר ופתאום שמעתי אותה בוכה ומתייפחת. עכשיו באמת לא הבנתי מה עשיתי. היא לא דיברה איתי מאז יומיים חוץ מ"תביא –תיקח". ומאז היא מזכירה לי כבר בפעם העשרים את המקרה הזה ודומים לו כדי להוכיח לי
שלא אכפת לי ממנה... "

מהרגע שהוא הזכיר את הרגע שבו הוא עזב את החדר כשאמרה לו "לא", דסי ממש המחישה והחזירה לחדר את התחושה והאוירה שהיתה שם באותם רגעים. היא התייפחה, ועשתה שימוש מסיבי בטישיו שהיה על השולחן.

היה ברור שקשה לה לבטא את מה שכל כך כואב לה.

כשהוא סיים, שאלתי אותה: מה גרם לך לבכי?

היא התפרצה שוב ולאחר כמה שניות של ייבוב, אמרה בקושי: הוא פשוט א-ט-ו-ם!

הכי קרוב

שאלתי אותה מה גורם לה לחשוב עליו דבר כזה. היא מאוד התקשתה, אבל בסופו של דבר הצליחה להסביר לי כמה פעמים קרו מקרים דומים שבהם הרגישה שהוא משאיר אותה לבד כאובה.

שאלתי אותה: מה את מרגישה כשזה קורה? והיא ענתה כמובן ש"לא אכפת לו" ו"הוא לא רגיש".

מה היית הכי רוצה שהוא יעשה באותם רגעים? שאלתי. היא התחילה לענות...

הנה הוא פה, עצרתי אותה, אמרי את זה לו...היא הסתכלה עלי לוודא שהבינה נכון, וכשקיבלה את אישורי, הסתובבה לעברו ואמרה כמעט בלי קול: "ברגעים האלו אני צריכה אותך הכי קרוב".

ביקשתי ממנה לפרט, היא המשיכה והסבירה לו שכשהיא אומרת "לא", היא בעצם רוצה לוודא שבאמת אכפת לו והוא רוצה לדעת מה קרה בכל מחיר.

ביקשתי ממנו להגיד לה מה הבין מדבריה, וכשהוא סיים, היא נתנה הסכמה ואמרה: "הוא הבין".

האוירה בחדר השתנתה פלאים. פתאום דסי הרגישה מובנת, ואבי, סוף סוף הרגיש שהוא מבין מה קורה ביניהם. שניהם – בלי שהם בכלל שמו לב, התחילו לדבר אחד לשני ולא אלי.

המשכנו את הדיאלוג הזה עד שלקראת סיום הפגישה – אבי אמר: אני שונא להיות האיש הרע. למה אף אחד לא מלמד את זה לפני החתונה?

ואני חשבתי שיש כל כך הרבה ספרים... אז החלטתי לשתף גם אתכם בפער שבין "נעשה" ל"נשמע", גם אם הוא מוכר...

מרב לביא

יועצת נישואין |מרצה ומנחת סדנאות בנושא זוגיות

לתגובות, הערות והארות: mlavi.lichyot@gmail.com