הם מביטים זה בזו, עיניהם הפקוחות לרווחה יוקדות אש וכל כולם דרוכים לקראת המערכה הבאה, מנסים לוודא שידם תצא הפעם על העליונה. בתחילה הם עוד ניסו לנהל משא ומתן על נקודות המחלוקת, עוד ניסו לגרום לאחר להבין את אשר על ליבם, אך לשווא, זה פשוט לא עובד ועל כן עברו מבלי משים לשלב השני, השלב בו יצאו החרבות מנרתיקיהן וכוונו היישר אל הפנים המאדימות שממול.
לא אחת מבקשים ממני מטופליי לאפשר להם "לשחרר קיטור" ולספר עד כמה בן זוגם בעייתי, עד כדי כך שזה הפך לבלתי נסבל לחיות לצידו. בדרך כלל הדברים מלווים בשלל ברכות "אתה אבוד", "לעולם לא תשתני" ועוד ועוד... כאשר את שלל פניני החוכמה היוצאות מפיהם אינני מביאה לפניכם מפאת כבודכם, כי רב הוא.
ואכן, כאשר נדמה לנו שישנו קיטור המבקש להשתחרר, איננו מחושבים ושקולים מספיק בכדי לאפשר לו לצאת בצורה מבוקרת וראויה ובמקום זאת אנו נותנים דרור לנפשו הבהמית משוללת הרסן ומאליו השיח בבית, אם בכלל עוד קיים, הופך לשיח של חרשים, שעל אף הדציבלים העצומים הנישאים בחלל האוויר, דבר וחצי דבר ממנו אינו נשמע.
על כן נשאלת השאלה: האם במצבנו העגום ניתן לשנות את פני הדברים? ואם כן, איך בכלל עושים זאת?
נתחיל בכך שנתאר לעצמנו סיטואציה שגרתית המתרחשת כמעט יום ביומו (כמובן שלא מדובר על הבית שלכם אלא של השכן...). הבעל מגיע מעוד יום עבודה ונכנס לביתו. הוא מסתכל סביב, רואה את הילדים הזורים אי סדר בכל פינה ומיד הוא מניח את דבריו ומתיישב על הספה או על כורסאת המחשב.
כעת אשתו ניצבת לפניו, כל כך הרבה דברים עברו עליה היום והיא חייבת, פשוט חייבת לשתף כעת את בעלה, רגע לפני שישאל אותה למה הבית כל כך מבולאגן. "איזה יום עבר עליי אתה לא מאמין"... ואז רגע לפני שהיא מספיקה להמשיך בהשתפכות הנפש, בעלה יורה לעברה משפט מחץ: "ואת יודעת איזה יום עבר עליי? נמאס לי! אין לי כבר כח לעבודה הזאת/לבוס הזה/לאנשים האלה...." ואז האישה שבעצם שיחזרה שוב ושוב במוחה, כמיליון פעמים, כיצד תספר לבעלה על כל מעללי היום הקשה הזה, לא בדיוק יודעת כיצד להגיב לדבריה של בעלה, שכן במקום שיקשיב לה ויראה את מצוקתה, שקוע הוא עד צוואר במצוקתו שלו.
נשים לא מחפשות פתרון, הן רוצות שתקשיבו
היא מנסה שוב פעם להסיט את נושא השיחה אליה ואומרת "כן, אבל אתה לא מבין מה הילדים/אמא שלך/המנהלת שלי עשו לי היום ואיזה יום נורא עבר עליי. אני כבר בדיכאון, קשה לי ומר לי מר". בעלה מסתכל לעומתה ואומר לעצמו, אם היא חושבת שהיא מתחילה עכשיו להפיל עליי את כל הסיפורים שלה, היא טועה ובגדול, וחוץ מזה היא גם ככה לא מקשיבה כשאני אומר לה להיות חזקה יותר עם הילדים/עם המנהלת/ עם אמא שלי..... בעצם עם אמא שלי לא כדאי שתיהיה קשה כי אחר כך אני נאלץ לשמוע גם אותה במשך שעות ארוכות.
"תשמעי, אין לי ראש עכשיו לשמוע תלונות, גם לי קשה, גם אני עברתי יום ארוך..." והאישה אוגרת ואוגרת, צוברת ומשחזרת, נסערת ומסתערת. "אתה אף פעם לא מקשיב! נמאס לי ממך! תפסיק לסתום לי את הפה!!! אני יעזוב את הבית הזה!" והוא צורח לעומתה "כשאת עושה את זה, תעשי לי טובה רק תיקחי איתך את הילדים!"
ועכשיו נחזור לשפיות וננסה להבין מה בעצם התרחש בסיטואציה שזה עתה תיארתי (שבוודאי לא קוראת בביתכם אלא בביתם של השכנים כמו שאמרנו). שני בני הזוג עברו המון חוויות במהלך היום, חוויות שעוררו כל כך הרבה רגשות ותחושות. כל אחד מהם מחכה ומצפה שיבינו אותו ויעניקו לו את הצורך הנפשי לו הוא זקוק שעד כאן הכל בסדר. הבעיה מתחילה כאשר נדמה לנו שאם האדם שמולי מספר לי על קשייו, הוא בעצם מפנה אליי אצבע מאשימה או לחילופין רוצה שאמצא פתרונות. חשוב שנבין שאוורור רגשות הוא חלק בלתי נפרד מצרכיו של האדם ואם כן, כאשר בן זוגי מספר לי על קשייו, הוא לרוב אינו מבקש להאשים, אינו מנסה לייאש אותי ואיננו מחפש שאתן לו פתרון דוגמאת "כואב לי הראש"... "אז קח/י כדור". שהרי אדם שחש כאב בראשו אינו יודע לבד שישנם משככי כאבים?!
הנקודה שחשוב שנבין היא שהאדם העומד מולי מספר לי את דבריו משום שיש לו צורך לפרוק מעליו את המטען הכבד שהוא אסף ואגר במהלך היום וכל שעליי לעשות זה להקשיב לדבריו ולסכם את הדברים במשפט אחד שיוריד את הלחץ למינימום שבמינימום והוא: "אני רואה שעבר עליך יום ממש קשה". אומנם זה נשמע טכני לחלוטין ואולי אף מאולץ, אך האמינו לי שזהו משפט פלא שגורם לצד השני להרגיש שהקושי שלו מובן ומקובל על שותפו לחיים (זה עובד כנוסחת קסם גם מול הילדים). עוד אומר שגם אם בעקבות משפט זה יבוא המשך השתפכות הנפש, אל לנו להציע פתרונות או הגיגים חכמים, כי אם לדבוק בהזדהות עם רגשות האחר "בטח היה לך ממש קשה היום".
והחכם עיניו בראשו, שכן מי שבאמת יאמץ את שני משפטים אלה אל ליבו ואל זוגיותו יגלה שאין כל צורך בלנסות להראות כמה הקושי שלי גדול משל השני, כי אם מותר שגם עליי וגם עליך יהיה יום ארוך ומייגע ולשנינו יש מקום תחת קורת גג אחת. אם רק נכניס טוב טוב אל ראשנו כי תיאור קשייו של בן זוגי אינו בא להפחית כהוא זה מהקושי שלי ואינו בא להאשים אותי בכל הצרות המתוארות, אזי נוכל לפעול בהיגיון וליישם פתרון קל הרבה יותר, פתרון פלא של ממש "אני רואה שממש לא נעים לך/קשה לך" וזה אגב מצויין גם לעבודה מול ילדים שבמקום שנגיד "לא נורא", כי לפעמים הרגש שילד מרגיש הוא בעבורו בהחלט נורא וגורם לסערת נפש לא קטנה, נגיד: "אני רואה שלא נעים לך/שקשה לך" ומאליו כשהוא חש שמבינים אותו, רמת מצוקתו הולכת ופוחתת. ואגב, לראות את האחר אין זה אומר להבין אותו, כי באמת איננו יכולים להבין אותו כי אופן חשיבתו שונה לחלוטין משלנו. אז אל נבטל את רגשות האחר, גם אם רגשותיו מעוררים בנו אי נוחות, כי אם נראה לו שאנו רואים אותו ואת תחושותיו.
והחשוב מכל זה שבכל בית תיהיה האפשרות לאוורר רגשות, כי אם אין אפשרות שכזו הדברים נצברים ומתנפחים בתוך הנפש פנימה עד שזה מתפוצץ בצורה היסטרית ולא פרופורציונאלית, שכן לו יהיה לנו מקום בטוח בו נחוש שמבינים שקשה לנו ורואים את מצוקותינו, מבלי לחפש בעבורנו פתרונות ומבלי לייעץ עצות מיותרות, שהרי אם אמא שלי "יורדת" עליי, אינני מבין לבדי שקיימת האפשרות שאלך אליה או אדבר איתה פחות?!?, הרי שנוכל לחיות בשלום ומבלי שהדי הפיצוץ המחכה מעבר לפינה ירעיד את ביתנו, את נשמתנו ואת נשמות ילדינו. בהצלחה!
חגית אמאייב, מהתוכנית "אשת חיל" בערוץ 10, הינה מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" היחידים מסוגם המותאמים גם לציבור החרדי הבאים לתת פתרון לבעיות בתקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולחיזוק הקשר. חדש! ניתן לקבל ייעוץ טלפוני חינם! פרטים באתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il