כשהרב וייס ואשתו נישאו זה לזו, הם קנו דירת שלושה חדרים בשכונת הר נוף בירושלים, שכונה צעירה שאך זה עתה נסתיימה בנייתה, והיתה עוד ממש בחיתוליה. השנים עברו, המשפחה הלכה וגדלה, וכך גם ערכה הכלכלי של הדירה, אך גודלה לעומת זאת לא התרחב במאום. עד שביום בהיר אחד, החליטו הרב והרבנית וייס שלא ניתן להמשיך כך. הצפיפות, הדוחק, והבלאגן שבעקבותיהם הפכו לבלתי נסבלים לחלוטין, והצורך לעבור למשכן מרווח יותר הפך להכרח של ממש. כמה ימי בירורים מסיביים העלו בפניהם את המסקנות הבאות: האופציה להתקדם ולקנות דירה גדולה יותר, בתוך שכונת הר נוף, הינה בלתי אפשרית ביחס לתקציבם המצומק גם כך, ועל כן עומדות בפניהם שתי אפשרויות: האחת, לעבור בתוך ירושלים, ולגור באחת השכונות המכונות "מתחרדות", שם מחיר הדירות עדיין זול יותר ויאפשר להם לקנות דירה גדולה יחסית, והשניה, לרכוש דירה רחבה באחד הפרויקטים מחוץ לירושלים. כאן מצאו עצמם הרב ואשתו לבית וייס בהתלבטות רצינית. מחד, הם העדיפו להישאר ולגור בירושלים, ולא להתרחק לפריפריה, אך מאידך, החשש לגור באיזור שאינו חרדי היה מעיק ומוחשי מדי.
משפחת וייס אינה היחידה בהתלבטות זו. גם כ. אברך שהוצע לו לעבור ל"כולל" של וולפסון באיזור חילוני מצא עצמו מתחבט בחששות דומים, וכך גם הזוג כהנא שרצו לרכוש דירה בשכונת "נוה שאנן" בחיפה.
החשש הראשוני שקיים הוא כמובן החשש הרוחני. כל הורה מעדיף לגדל את ילדו בסביבה "נקיה" כמה שיותר, ובחברה שתשפיע עליו בצורה חיובית בלבד. באיזור חילוני לעומת זאת, הסבירות שילד יחשף למראות ולהתנהגויות שאינם הולמים או למילים שהיינו מעדיפים שלא ידע על קיומן – גבוהה הרבה יותר. גם הפחד מהתחברות של הילדים עם חברים בעלי רמה רוחנית ירודה- מוחשי וקיים כל הזמן, ומצריכה פיקוח הדוק ומעקב אחרי טיבו של כל חבר חדש. ענין השכנים גם הוא אינו פשוט כלל, וצריך לבדוק היטב האם אין שכנים שעוינים "את החרדים האלה שבאים ומשתלטים על השכונה", או סתם כאלה שמרעישים ומפריעים בשבת. לבעלי לב חלש, מומלץ גם לבדוק היטב, האם אין כלב או שניים בבניין, שעלולים להפוך כל מפגש עימם לפגיעת הלם קשה עד בינונית.
גם מבחינה טכנית, קשה יותר לגור באזור מתחרד. ראשית כל, קיימת הבעיה של מבנה הדירה: צרכיו של הדייר החילוני שונים מאד מאלו של זה החרדי והדבר בא לידי ביטוי בכל אחד מחלקיו של הבית: המטבח - מכיל כמעט תמיד רק כיור אחד ומספר ארונות קטן יחסית שאינם עונים על הצורך של הפרדה בין בשרי לחלבי, הסלון- קטן במיוחד ואיננו כשיר להכיל את כל השולחן, ששת הכסאות, ספות וכמובן ספריה- שמאכלסים כל סלון חרדי ממוצע. גם חדרי השינה- קטנים וצפופים מאד, ובקושי רב ניתן לדחוס בהם את כל כמות החפצים והילדים שאנו מעוניינים. ועדיין לא דברנו על בעיית הסוכה. אם אין לדירה מרפסת פתוחה והיא אינה צמודת קרקע או גג, הרי שבהגיע חג סוכות עלולה המשפחה החרדית למצוא עצמה בבעיה רצינית.
אפילו קניה במכולת מסובכת יותר באיזור כזה. צריך לזכור ולהזכיר שוב ושוב לעצמינו ולילדים שלא לרכוש שום דבר לפני שבדקנו היטב אם יש לו כשרות שאנו סומכים עליה. היות שיש הרבה מוצרים שנראים כמעט אותו דבר – עם ובלי הכשר, ניתן להתבלבל בקלות ועל כן צריך להיזהר מאד.
מצד שני, ישנם גם מעלות במגורים באיזור כזה. אנשים שמתגוררים באיזורים מתחרדים, מציינים תמיד את אוירת הגיבוש הקהילתי, והידידות החמה והלבבית השוררת בין כלל הדיירים החרדים. העובדה, שמתגוררים בסביבה חילונית, גורמת לכך שהתושבים החרדים תומכים ונתמכים זה בזה וזקוקים זה לחברתו של זה יותר מאשר בסביבה שכולה חרדית. מעלה נוספת היא, שעם כל האחדות והגיבוש, בכל זאת קיים גם פירוד מסוים, היות והתושבים החרדיים מפוזרים בתוך שלל דיירים חילוניים, מה שמעניק הרגשת "חופשיות" מסוימת, וחוסר התערבות זה בענייניו של זה.
דבר נוסף, אנשים שמתגוררים שנים רבות באזורים חילונים, טוענים כי דוקא המגורים באיזורים כאלו, מחשלים מאד את הילדים, ודבר זה בא לידי ביטוי כאשר הם גדלים יותר ויוצאים מתוך ה"חממה" אל העולם הגדול על כל פיתוייו.
אז כמו תמיד, אין הכרעה ברורה, וכל אחד ישאל את רבותיו ויועציו האם כדאי וראוי לו לגור באיזור חילוני או "מתחרד". אבל אין לשכוח, כי קיימת גם האופציה להתרחק מעט, לא להיות ממש במרכז, אך לגור בדירה טובה ומתאימה מלכתחילה, בבניין ובשכונה של אנשים מסוגנו, ללא כל הספקות והחששות הנלוים.