בימי מרדכי ואסתר התאספו היהודים בשלושה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמי שמים מרובים, לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפילה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבינו ביום שנלחם עם עמלק שעמד בתפילה ובתענית, וגבר ישראל.
וה' יתברך אלוקי אבותינו שמע תחינתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו (חשבו) אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמש אלף איש, מלבד שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נהרג אף אחד מישראל, כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.
ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה, זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא "תענית אסתר".
בשנה זו (תש"ע), יחול יום תענית אסתר בשבת, ולכן אנו מקדימים את התענית ליום חמישי (ולא ליום ששי, בכדי שלא יפריע הדבר להכנות השבת), וביום ראשון יחול יום הפורים בכל העולם, ובעיירות המוקפות חומה, כגון ירושלים עיר הקודש, יחול הפורים ביום שני.
מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר, שהרי אפילו מארבעה צומות הנזכרים במפורש בספר זכריה (ח, יט) הן פטורות מלהתענות חוץ מיום תשעה באב, וכל שכן שפטורות מתענית אסתר. וגם הרמ"א (רבי משה איסרלש) בשלחן ערוך (סימן תקמט סעיף א) כתב שהן פטורות מתענית אסתר, ומרן השלחן ערוך לא הוצרך לכתוב דין זה, משום שהוא נלמד יפה מקל וחומר משאר תעניות, אבל הרמ"א הוצרך לכתוב דין זה לפי מנהג האשכנזים שמעוברות ומניקות מתענות בד' צומות אלא אם כן מצטערות הרבה, לכן כתב הרמ"א שעל כל פנים בתענית אסתר אין צורך להתענות.
ומעוברת שאמרו שפטורה להתענות, הכוונה לאשה שכבר עברו עליה שלשה חודשים להריונה. ומכל מקום אם היא סובלת ממיחושים והקאות, יכולה להקל גם בטרם מלאת שלושה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד.
ומינקת שאמרו, אפילו אינה מינקת בפועל, כל שהיא תוך כ"ד חודשים (שנתיים) ללידתה, אם מרגישה חולשה יתירה יכולה להקל ואינה צריכה להתענות. אבל אם היא מרגישה ככל אשה בריאה, יש להחמיר שתתענה גם היא.