שורדת השבי, יובל אנגל, נאמה הערב (מוצאי שבת) בעצרת למען החטופים בכרמי גת ושחזרה: ״בזמן השבי היה מישהו שעזר לנו לעבור את הרגעים הקשים ביותר - דוד קוניו.
"דוד היה איתנו בבית החולים, יחד עם אשתו שרון ובנותיו הקטנות אמה ויולי. היינו קבוצה קטנה של אנשים שניסו לשרוד יחד, תמכו אחד בשני, וחלמו על היום שבו נחזור. אבל כשכולנו שוחררנו - דוד נשאר מאחור והידיעה שהוא עדיין שם לא עוזבת אותי. איך אפשר לדבר על ריפוי כשאדם שהיה איתנו בשבי, חלק מאיתנו, נשאר מאחור? אני כאן היום כדי להזכיר לכולם שאנחנו חייבים להחזיר אותו ואת כל 98 החטופים!״.
בפתח נאומה, חזרה יובל לבוקר החטיפה: ״ערב טוב לכולם, אני יובל אנגל, בת 12 מקיבוץ ניר עוז. לפני 15 חודשים החיים שלי ושל המשפחה שלי התהפכו לחלוטין.
"באותו יום שחור, אבא שלי רונן אנגל, שהיה מתנדב במד”א, נלחם בגבורה לבדו מול חוליית המחבלים הראשונה שפרצה לבית, עד שנחטף.
"אמא שלי קרינה אחזה בדלת בכל כוחה, אבל כשגל נוסף של מחבלים הגיע, היא הוכתה ונחטפה.
"בגל השלישי גם אני ואחותי הגדולה מיקה נחטפנו. במהלך החטיפה נפצענו קשה ברגליים, היינו במנהרות ואז הועברנו לבית חולים בעזה. רק לאחר 23 ימים של חוסר ודאות, התאחדנו עם אמא ואחרי 52 ימים בשבי שוחררנו וגילינו שאבא שלי נפל בקרב, וגופתו נותרה בעזה".
לדבריה: "אבא שלי היה הכל בשבילי. הוא היה אדם חזק, אוהב, ומגן. מגיע לו להיות כאן איתנו, להיקבר במקום שהוא כל כך אהב. מגיע לנו סגירת מעגל, מקום שבו נוכל לבקר אותו, מקום שבו נוכל לדבר איתו".
יובל הוסיפה: "מאז ה-7 באוקטובר אנחנו ממשיכים לאבד. איבדנו את אבא שלי, שנלחם בגבורה ונרצח. איבדנו את עמית שחר, שהיה כמו אח בשבילי. ודוד קוניו, שהיה איתנו בשבי, עדיין מחכה לחזור הביתה. המלחמה הזו גבתה כל כך הרבה, אסור לנו לתת לה לגבות עוד. אני קוראת לכולם - אל תוותרו. תזכרו. תיאבקו.
"לפני חודש חגגתי בת מצווה. זה היה יום מיוחד, אבל גם עצוב, כי חלק כל כך חשוב מהמשפחה שלי לא היה שם. אני מקווה שיגיע היום שבו כל המשפחות יהיו שלמות שובֿ״.