החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט באשמת "פשעי מלחמה" בעזה, מעוררת סערה ומשמעותה המשפטית, המדינית והמעשית דורשת בחינה מעמיקה.
ישראל אינה חתומה על אמנת רומא, המסמך המייסד של בית הדין. עם זאת, בית הדין טוען לסמכות שיפוט על מקרים המתרחשים בשטחי מדינות החברות באמנה, כמו הרשות הפלסטינית שהצטרפה כחברה ב-2014.
נתניהו וגלנט מצטרפים לרשימה הכוללת מנהיגים כמו נשיא סודן לשעבר עומר אל-בשיר, צו המעצר הבולט ביותר לאחרונה הוצא נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בעבר הוצא צו מעצר נגד מוחמד דף, אך מאז לא פורסמו צווים נגד בכירי חמאס אחרים.
לבית הדין אין סמכות אכיפה עצמאית. המדינות החברות באמנת רומא מחויבות לעצור ולהסגיר חשודים, אך במקרים רבים הן נמנעות מיישום הצווים. דוגמה לכך היא נשיא סודן לשעבר, שהשתתף בפסגה בדרום אפריקה למרות צו מעצר. ישראלים ימצאו עצמם בסכנה רק אם יבקרו במדינות החברות באמנה, המונות 123 מדינות, בהן רוב מדינות אירופה ואמריקה הדרומית.
איך תגיב ישראל לצווי המעצר? הכדור עובר למגרש המדיני, החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר אתגר יואב גלנט מציבה עוצמה למדינה. בנושא ידרוש התגייסות של משרד ראש הממשלה, המל"ל, משרד החוץ והיועצת המשפטית לממשלה, שיצטרכו לגבש אסטרטגיה ברורה. בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות עיקריות: תגובה ישירה מול בית הדין – ניסיונות להציג את עמדת ישראל ולהגן על פעולותיה בזירה המשפטית. שימוש דרך דיפלומטיה – גיוס תמיכה של מדינות אירופה, ובראשן ארצות הברית ומדינות מערבופה, כדי למנוע את המימוש הצווים.
השלכות הצווים חמורות. מדינות או תאגידים בינלאומיים מנצלים את ההחלטה של בית הדין כבסיס לקריאה על ישראל, הן במישור הכלכלי והן במישור המדיני.