אלעד וולף, יועץ תקשורת ואסטרטגיה, בעליים ומייסד של חברת WBN, מתייחס לפרשנותו של הסוקר שלמה פילבר על התנודות הפוליטיות במחנה הימין וטוען כי המפלה של הליכוד צפוייה להגיע דווקא מקרב תומכי ליברמן ובן גביר ופחות מגנץ.
לפרשן הפוליטי עמית סגל יש משפט נהדר - כשאתם רואים מהלך פוליטי ומתלבטים בין בית הקלפים לפולישוק, זה לרוב פולישוק. המשפט הזה מבוסס על אימרה אחרת - שצריך להניח בין רשעות לטיפשות, זה לרוב פשוט טיפשות.
בפרפרזה על אלו, כשרואים את צמצום הפער בין נתניהו לגנץ אפשר לייצר כמות בלתי נגמרת של תאוריות, פרשנויות והסברים - אך האמת לפעמים היא פשוטה בהרבה. הפער העצום שנפתח בין גנץ לנתניהו היה מלחתחילה תוצר של אירועים משנים מציאות ולכן ההיגיון גם אומר שיסגר. לא כי גנץ עשה משהו, אלא כי הזמן והשגרה עושים את שלהם.
בפוליטיקה , נסיקה היא לפעמים תנודה חד פעמית. הצלחה לא נמדדת רק בלייצר אותה, אלא בלדעת להפיק ממנה הצלחה לזמן ארוך ואת זה גנץ מצליח היטב. כשסער הקים את תקווה החדשה הוא עמד על למעלה מ20 מנדטים, גם בנט עם ימינה. שניהם סיימו בחד ספרתי מהר מאד. זה בהחלט לא הסיפור של גנץ.
רוצה לומר, גנץ לא קורס אלא שהמספרים שהתקרבו ל40 מנדטים היו חד פעמיים לשעתם. זה מזכיר לי, שהגעתי לקמפיין במדינה זרה אחרי אירוע מכונן ויוצא דופן שהתרחש שם. גם אני וגם האסטרטג הראשי של הקמפיין היינו סבורים שכדאי לבקש מהסוקר להנמיך קצת את המספרים בסקרים הפנימיים, לא לייצר התלהבות מיותרת על פיק שאין לו קיום בתוך חודש.
אם נמדוד את הקפיצות המשמעותית של גנץ, הן התרחשו שלוש פעמים. פעם אחת אחרי פיטורי גלנט. ליכודניקים רבים חשבו שזה צעד אחד יותר מידי והלכו לזרועותיו של גנץ שבנה תדמית אחראית ומחושבת.
בפעם השנייה זה קרה אחרי המחדל הקשה של ה7 באוקטובר, בפעם השלישית זה קרה אחרי שגנץ נכנס לממשלה. לעומת מה שמתאר פילבר במאמרו כאן ולמרות כל הפרשנויות השונות - גנץ הפיק פוליטית את המירב מהקלפים שקיבל. בכל אחת מן התנודות הגדולות האלו, גנץ הצליח לייצר לעצמו עוד מאגר חדש שלא חזר מאז למפלגות האחרות.
מי שבאמת מצליח לייצר עלייה יציבה והדרגתית הוא ליברמן, האיש שממציא את עצמו פוליטית בכל פעם מחדש נמצא כעת באחת הפוזיציות הטובות שיכול היה לדמיין.
הוא נתפס כדמות הכי ימנית באופוזיציה מחד, ויכול לקלוט את הימנים שמתביישים לראות את הייצוג הנמוך והירוד שהם מקבלים מחברי כנסת של הליכוד, הוא נתפס כשר אוצר לא רע מול משבר כלכלי שפוקד את ישראל ומעל הכל - חוק הגיוס הקרוב עשוי לשרת את הפנייה החדה שלקח לפני כשנתיים וחצי בנושאי דת ומדינה. נכון, ליברמן נהנה מהרבה מזל - אבל גם מיומנות פוליטית ועקשנות שהשתלמה.
בן גביר לעומת זאת צריך להדאיג את הליכוד יותר מאשר הליכוד את בן גביר. במשך שנים קמפיין השתייה של הליכוד החזיר את כל המצביעים שנעו למפלגות הלווין, במאמרו פילבר מאמין כי הליכוד צפוי להשתקם על חשבון בן גביר.
לעניות דעתי, ההיפך הוא הנכון. בן גביר לא עושה קפיצה יוצאת דופן בינתיים. נכון המספרים שלו גבוהים, אבל בהתחשב במספרים הנמוכים מאד של בצלאל סמוטריץ׳ והצינונות הדתית - נראה שהצמד שרץ יחד והצליח להגיע ל-13 מנדטים, עומד היום בחיבור שתי המפלגות על 15 במקרה הכי טוב.
השינוי המהותי הוא היחס לבן גביר לא בתוך הציונות הדתית אלא בתוך הליכוד. רק לפני כשלוש שנים נתניהו התחייב כי בן גביר לא יהיה שר בממשלתו, בליכוד התנערו מבן גביר, חששו לעמוד לידו באירועים. רק שבאותה מערכת בחירות נתניהו הוא זה שכפה את החיבור שהביא את בן גביר לזרועותיו של סמוטריץ׳ לצד אבי מעוז והכניס אותו לכנסת.
בסיבוב שלאחר מכן נתניהו עשה זאת שוב - כאמור, נתניהו הלבין את בן גביר אז לא רק בתוך הציונות הדתית אליה הכניס אותו אלא בתוך הליכוד, באופן שבו היה מעורב בכניסתו. כשאמר גלנט בישיבת סיעת הליכוד כי עליהם להחליט אם הם ממשיכי מורשת בגין או בן גביר, זעקה גוטליב: ״מה הבעיה עם בן גביר״.
גוטליב היא לא חברת הכנסת היחידה מהליכוד שהייתה יכולה להשתלב בעוצמה יהודית בקלילות, כמוה גם מאי גולן ואחרים. כמוהם, גם המצביעים של הליכוד שבן גביר הוכנס כדמות רלוונטית לתוך המערכת שלהם.