הסכסוך הישראלי-ערבי; מה החמאס באמת רוצים מישראל?

פרק ראשון: בשתיים בצהריים נפתחו שערי הגהנום, מאות הלוחמים המופתעים שאיישו באותה שעה את קו המעוזים שעל גדות תעלת סואץ השלווה, היו נתונים כעת במאבק הישרדות אכזרי, בעוד צה"ל ומדינת ישראל השאננה מתגייסים במהירות למאמץ ההגנה על מה שנדמה היה כמלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל.

בתחילה היו אלו מסתננים המנסים לשוב לאדמותיהם חמושים ורצחניים, אלו ה"פדאיון" הידועים לשמצה, מאוחר יותר, היה זה נאצר נשיא מצרים שראה בעצמו מנהיג העולם הערבי שהפלסטינים הם חלק ממנו, שאיים להשמיד את ישראל, איומים שהוכרעו במלחמת ששת הימים כאשר ישראל ערכה מתקפת מנע וסיכלה את כוונותיו וכבשה שטחים נרחבים מארצו וממדינות ערביות שחברו לו כירדן וסוריה.

אך אותם איומים ומתקפות ערביות כושלות לא השביתו את התקווה הערבית להשבת כבודם ומולדתם, אלא העצימו את רצונם להיפרע מישראל, רק שעתה נוכחו לדעת שבכוח הזרוע יקשה עליהם להכניע את ישראל, והן המתינו לשעת כושר. בינתיים הן שוב נשבעו לעצמם לא לוותר על הניסיון להכניע את ישראל.

שעת הכושר הגיעה עם פריצתה של מלחמת יום כיפור אותה הזכרנו, וזו הגשימה את מטרתה, במלחמה הוכחה כי לעת עתה ישראל אמנם איננה ניתנת להשמדה, אך ניתן להפתיע אותה, ולהסב לה מפלה צבאית קשה, גם אם זמנית. זו הסיבה שלמרות שהמלחמה הסתיימה כאשר מדינות ערב מתחננות להפסקת אש, הן הכריזו על ניצחונן. היה זה ניצחון מורלי, גם אם אדמתם לא הושבה, כבודם הושב.

שנים מעטות לאחר אותה מלחמה, היה זה הנשיא סאדאת, שניהל את אותה מתקפה מתואמת היטב ביום כיפור, הראשון להכיר בכך כי ישראל כאן בכדי להישאר, ובכדי להשיב לעצמו לכל הפחות את אדמת ארצו - כלומר חצי האי סיני - הסכים להכיר בקיומה של ישראל ולחתום עימה הסכם שלום. הייתה זו מכה אנושה עבור הפלסטינים, לראשונה קרסה חזית ההתנגדות הערבית לישראל וחלומם למגר את ישראל ולשוב לארצם כשליטים, התרחק. מבחינתם, הנשיא המצרי סאדאת, בגד בהם בצורה החמורה ביותר, למרות שהתעקש כי בהסכם תופיע פסקה בדבר זכויותיהם של הפלסטינים לאוטונומיה מוגבלת בשטחי ארץ ישראל. "בגידה" זו עלתה לסאדאת בחייו והוא נרצח שנים בודדות לאחר החתימה על הסכם השלום עם ישראל.

שנים ספורות מאוחר יותר תפרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987) שתהיה מרידה עממית ואלימה של ערביי השטחים, אשר לראשונה אינם מחכים לסיוע של מדינה ערבית על מנת להשיב להם את אדמתם אלא נוקטים פעולה גם אם מוגבלת בהיקפה בניסיון להרים את ראשם.

האינתיפאדה מבהירה למקבלי ההחלטות במדינת ישראל ובראשם למי שהיה שר הביטחון ולאחר מכן ראש הממשלה יצחק רבין, כי גם אם ניתן לשלוט על מיליוני הפלסטינים בארץ ישראל ולשבור את עצמותיהם, לא ניתן לשבור את רוחם וחלומם לכונן מדינה פלסטינית בארץ ישראל.

מתוך מגמה זו החליט ראש הממשלה רבין לפתוח לראשונה במשא ומתן ישיר אך סודי עם הפלסטינים, על פשרה היסטורית, בה הם מכירים לראשונה במדינת ישראל, ובתמורה מקבלים -בסופו של תהליך - מדינה מצומצמת בהיקפיה, המשתרעת על 22% מן השטח המקורי בו נועדה לקום המדינה הפלסטינית בהסכם החלוקה ההיסטורי אותו קבעה וועדת האו"ם טרם קום המדינה.

רבין ראה בכך הישג משמעותי והיסטורי, הפלסטינים העיקשים שסירבו לאותה החלטת חלוקה שהעניקה להם שטח גדול בהרבה ויצאו למלחמה מתוך מגמה להשיג את ארץ ישראל כולה לידיהם, "מוותרים" כעת ונכונים להתפשר על שטח קטן יותר משמעותית, ולהכיר במדינת ישראל שנואת נפשם בה הם לוחמים למעלה מארבעים שנה.

עבור כינון ההסכם "ייבא" ראש הממשלה רבין מתוניס את מנהיג אש"ף הלא היא "התנועה לשחרור פלסטין" יאסר ערפאת, אתו נערכו ההסכמים כנציגו של העם הפלסטיני, והוא החל לקבל לידיו שטחים וסמכויות, בתהליך שהיה צפוי להיות הדרגתי ומחושב.

כמה שנים קודם לכן ערפאת עצמו, טרוריסט מושבע ושועל קרבות וותיק וערמומי, כמעט וחוסל בידי ישראל, במסגרת מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה בה פתחה ישראל על מנת לגרש את הטרוריסטים הפלסטינים שהתנחלו בדרום לבנון (במקום בו פועל כיום חיזבאללה) ומשם ייצרו פעילויות טרור שכוונו בעיקר לעבר יישובי הגליל. על אף היותה שנויה במחלוקת, מלחמת לבנון הראשונה השיגה את מטרתה המוצהרת, וחיסלה את פעילות הטרור הפלסטיני בדרום לבנון, כאשר ערפאת עצמו נאלץ לסגת עם שרידי לוחמיו לתוניס במסגרת הסכם.

עתה שב לזירה ערפאת מסוג חדש המוכן – לכאורה - להניח את הנשק ולקדם פשרה. היה זה הסכם אוסלו הידוע, במסגרתו כאמור הייתה הכרה הדדית של ישראל בפלסטינים ושל הפלסטינים בישראל.

כיום, כמעט ואין חולק על כך שערפאת לא באמת התכוון לאותה פשרה והכרה בישראל, וכל מטרתו הייתה לשוב למולדתו מהגלות הארוכה, ולחדש מתוכה פעילות טרור. אך בעוד ערפאת ניסה להציג מצג שווא לפיו הוא אכן "התפשר", ארגונים פלסטינים קטנים וזניחים באותה עת כגון חמאס, סירבו בתוקף לכל פשרה, ופתחו במתקפת טרור רצחנית.

בניגוד לפלגים הפלסטינים אותם הוביל ערפאת שכביכול הכירו בישראל, חמאס נותר מחויב לרעיון הפלסטיני המקורי לפיו לא תהיה הכרה בישראל ויש להילחם בה עד להשמדתה וכינונה של מדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל.

מאפיין נוסף של ארגוני התנגדות כחמאס והג'יהאד האסלאמי הוא המחויבות שלהם לאסלאם, בעוד אש"ף שהובל בידי ערפאת וכיום בידי אבו מאזן, רואה עצמו בעיקר כארגון המיועד לספק פתרון לאומי ומדיני לפלסטינים. חמאס וג'יהאד רואים עצמם כמחויבים לכונן מדינה פלסטינית לפי חוקי האסלאם. יש לכך השלכות משמעותיות, כי על שטחה וסמכויותיה של מדינה ניתן לנהל משא ומתן, אך חוקי הדת לא נתונים למשא ומתן ולפשרות.

לאחר הרצחו של רבין וקריסת תהליך השלום שהוביל, אירעו שורה של אירועים, שהובילו לפתיחתה של האינתיפאדה השנייה והקטלנית בה שיתפו פעולה כלל הארגונים הפלסטינים במאבק מדמם נגד מדינת ישראל, וזו הסתיימה רק לאחר מבצע חומת מגן שבמסגרתו כבש צה"ל את הערים הפלסטיניות שנמסרו לידי ערפאת והרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו.

מותו של ערפאת ועלייתו של יורשו אבו מאזן, הביאו לקרע רחב יותר בין אבו מאזן "המתון" שאיננו מפעיל ארגוני טרור, ובאופן רשמי מתנגד למאבק אלים, ובין חמאס, הג'יהאד ויתר הארגונים המחויבים להשמדתה של ישראל בכל דרך.

בעידודה השקט של מדינת ישראל העמיק הקרע בין הפלג "המתון" בהובלת אבו מאזן ששולט בשטחי יהודה ושומרון בסיועה של ישראל, ובין הפלגים הפלסטינים הקיצוניים ששולטים ברצועת עזה מאז גירשו משם את אש"ף לאחר שישראל נסוגה מרצועת עזה במסגרת תוכנית "ההתנתקות", שם הם נערכו בשנים האחרונות למלחמה במדינת ישראל, שפרצה בשמיני עצרת השנה.

עד כאן העובדות, ומכאן לפרשנות:

אז מה בכלל חמאס רצה להשיג במתקפה האיומה? האם לא שיער לעצמו את המלחמה שתפרוץ? האם קיווה שהפעם יצליח להכניע את מדינת ישראל ולהשמידה?

סביר להניח שהתשובה לשאלות האחרונות היא שלילית. חמאס התגלה כארגון ממולח ומתוחכם, לא אוסף יחפנים פרימיטיביים כפי שבישראל נהנו לראות בהם.

אז מה כן?

ניתוח מושכל מעלה כי מטרות חמאס הן טרור והפחדה, החלשת הרוח, ופירוק סופי של החברה הישראלית.

מתקפת שמיני עצרת היא פיגוע ההתאבדות הגדול בהיסטוריה של ארגון טרור שביצע פיגוע התאבדות.

לחמאס אין בעיה להתאבד, למען מטרה נעלה, מבחינתו. גם ארגונים כאל-קעידה ודאעש ביצעו "פיגועי התאבדות ארגוניים". הם הובסו, אבל זכו לתהילת עולם אצל אסלאמיסטים והעניקו ומעניקים השראה לארגונים חדשים שקמו בעקבותיהם.

חמאס בהתאבדותו זו שואף להעיר את רוח העם הפלסטיני למאבק מזויין לאחר שנדמה כי זו שקעה, הוא מוכיח כי ישראל פגיעה וחלשה.

יתרה מכך הוא שואף לייצר על ישראל לחץ רב כיווני מכל רחבי העולם הערבי והאסלאמי, ובכך לנפץ אחת ולתמיד את הסטטוס קוו שישראל מתעקשת לדבוק בו, וכמובן להכריח את ישראל לפשרה במקרה הרע, ולהביא לפירוקה במקרה הטוב, מבחינתו.

במתקפתו האכזרית חמאס זרק לכיוונה של החברה בישראל רימון רב עוצמה המסוגל לחסל אותה ולגרור אותה למלחמת אחים שתחריב אותה מבפנים.

כעת, בידי החברה בישראל היכולת להתאחד ולהשליך את הרימון חזרה אל עבר חמאס ויתר אויביה, ולהעניק להם מכה ממנה יתקשו להתאושש, או לקפוץ על הרימון ולמות מות קדושים.

הפעם, לקפוץ על הרימון אינה אופציה. האם אנחנו מסוגלים לכך?!