השבוע, בין ביקור בארה״ב לסערות הפנימיות בארץ, החליט ראש הממשלה שלא להגיע לטקס האזכרה הממלכתי לזכרו של יצחק רבין ז״ל.
קו ישיר מחבר בין ההחלטה הזו לבין הקמת קואליציה שבה חברת כנסת מופיעה בערב התרמה לרוצח משפחה.
קו ישיר קיים גם בין ההחלטה הזו להשוואה בין מפגינים פטריוטים שכואבים את מצבה של המדינה, גם אם אפשר שלא להסכים עם דרך הפעולה שלהם, לאויביה המרים ביותר.
הקו הזה – הוא פירוק הערכים הממלכתיים הבסיסיים שלנו והלכידות של החברה הישראלית.
מה שהעציב אותי לא פחות, היו התגובות לקריאה שלי אליו להגיע לטקס.
מטריד אותי לראות חלק מתומכי האופוזיציה, שאמרו: ״שלא יבוא, לא רוצים לראות אותו מחלל את זכר רבין״.
אני האחרון שאסנגר על נתניהו, שפוגע אנושות בחברה הישראלית, ובוודאי שלא אגן עליו מהתנהגותו ערב רצח רבין וחבירתו לימים לאותם גורמים שהסיתו, בממשלה הנוכחית.
אך עם כל הכאב, נתניהו אינו רק נתניהו האדם, אלא ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. זה מחייב אותו. זה מחייב את כולנו.
מה שמטריד אותי הוא שנתחיל בהפרדה בין תומכי קואליציה לאופוזיציה בטקסים ממלכתיים, ובסוף לכל ״שבט״ יהיו טקסים משלו - טקס המשואות ביום העצמאות עם ראש האופוזיציה וטקס משואות עם ראש הממשלה ויו״ר הכנסת.
ואם יהיו טקסים בנפרד, למה לא בתי משפט נפרדים?
ולמה שלא לכל חלק בחברה יהיו יחידות צבאיות משלו, ורמטכ״ל משלו, ואולי גם בתי עלמין צבאיים משלו?
ההחלטה של נתניהו להיעדר מטקס ממלכתי – היא אנטי ממלכתית, אבל גם הרצון של חלק מהאנשים שסמל שלטון, ראש הממשלה, לא יגיע לאזכרה הוא טעות.
כשיום הכיפורים בפתח, כולנו נדרשים לחשבון נפש לאומי ואישי. בראש ובראשונה ראש הממשלה, אבל גם כולנו כבודדים, כחברה וכעם.
אם יש משהו שלמדנו ממלחמת יום הכיפורים, שהחברה הישראלית וחוסנה הם תנאי לקיומנו כאן. והחברה הזו, הבית שלנו, הוא גם הסיבה שבגינה יש על מה להילחם ביחד.
נרכין ראש לזכר יצחק רבין, נאבק על שימור דמותנו הדמוקרטית ונחתור לקיים את ישראל כמדינה חזקה, מוגנת, צודקת, יהודית, דמוקרטית וליברלית.