שניים אוחזין בדמוקרטיה / אלי דן

בואו ננסה לעשות קצת סדר, נכון יש ויכוח על כל הנושאים הללו, כל צד מביא ראיה לדבריו וחילופי צעקות מכל עבר. "אתם רוצים דיקטטורה של הכנסת" מול "אתם רוצים דיקטטורה של בית המשפט" וכהנה וכהנה. אבל בפועל המאבק הוא מאבק אחד בלבד, על כוח, ועל הצורך לחלוק בו.

בכל אחד מהצדדים המתווכחים בקול יש תומכי דיקטטורה ויש בעיקר תומכי דמוקרטיה, יש ימנים ויש שמאלנים. וכו' וכו'. כלומר הוויכוח הוא לא על הדמוקרטיה אלא על מי שולט בה. הבעיה היא שבדמוקרטיה אף אחד אינו שולט באופן מוחלט. בדמוקרטיה חולקים את השליטה ואת הכוח.

לחלק את הילד או לחלוק בו

בנאום בו בלם נתניהו את הסיבוב הראשון ברפורמה הוא ציטט את משל "חלוקת הילד", בעצם הטענה הייתה שמכיוון שהמחנה אותו הוא מוביל מוכן לוויתורים על מנת לשמר את המדינה והמחנה השני איננו מוכן, משמע הוא הגורם האחראי ובעצם "ההורה האמיתי של הילד" כלומר המדינה.

אבל בעצם צריך להודות שאין הורה אמיתי והורה מזויף, שני הצדדים הם ההורים האמיתיים, ואם הם באמת אוהבים את "הילד" הם לא צריכים "לחלק את הילד" אלא לחלוק את הגידול בו, היום קוראים לזה "משמורת משותפת". עצם ההתעקשות של אחד מהצדדים להוכיח כי ההורה השני מזויף היא זאת שקורעת את הילד לגזרים.

התעכבנו על המשל, אבל הנה הנמשל, הטיעון הנפוץ במחנה הרל"ב הוא "נתניהו השתנה בשנים האחרונות" אם הם צריכים לשים את נקודת הזמן בה הוא השתנה הם מצביעים על שנת 2015 בה ניצח נתניהו ניצחון מפתיע את הנשיא הנוכחי.

מתי ולמה נתניהו השתנה?

אבל מה בעצם קרה באותה השנה? בשונה מהקואליציות שהקים נתניהו עד אותה מערכת בחירות, בהן תמיד היה אלמנט מהמחנה היריב, פעם מופז, פעם ברק, פעם לבני, פעם לפיד. לאחר אותו סבב והניצחון המפתיע ההוא, הפעם ויתר נתניהו על שותפות וחלוקת הכוח עם יריבים פוליטיים, והלך לקואליציית ימין. אין ספק יותר נוח לפעול בקואליציה הומוגנית, יותר נעים לא לחלוק בכוח ולהיות תחת המגבלות שמכתיב יריב פוליטי השותף לקואליציה. אבל זה היה הרגע בו מסומן השינוי של נתניהו הרגע בו הוא איננו מוכן לחלוק בכוח השלטון עם יריביו מהצד השני.

זה קרה גם לצד השני, הרל"ב התחייב התחייבות אחת משמעותית על כל היתר יש מעט מאוד הסכמה בינם עד היום, הרל"ב פסל את נתניהו אישית, תחילה על רקע התיקים הפליליים ואחר כך באמתלאות אחרות. הם לא רצו לשתף פעולה עם נתניהו ולחלוק אתו בכוח השלטון, אלא להכניע אותו ולהוציאו מן המגרש הפוליטי.

גם לבסוף כאשר נכנע גנץ -בהיגיון רב- לאילוץ שהכתיבה הקורונה ונכנס לקואליציה יחד עם נתניהו לכאורה לשם חלוקת הכוח שהגיעה לשיא במנגנון הפריטטי, שני הצדדים היו לא מרוצים מהצורך לחלוק את הכוח וניסו לסנדל זה את רעהו.

רפורמת המשפט ושיכרון הכוח

אם הסכמנו שהוויכוח הפוליטי האמיתי הוא: האם המנצח שולט לבדו או חולק בכוחו עם יריביו הפוליטיים, מכאן אנו מגיעים לסאגה הפוליטית הנוכחית המאיימת על העתיד המשותף של אזרחי ישראל.  

תוצאות סבב הבחירות האחרון היו מדהימות, כנגד כל הסיכויים וכל התחזיות השיג מחנה "רק ביבי" ניצחון מדהים וחד משמעי כמותו לא חווה מאז 2015, נראה שהניחוח המשכר של הניצחון סימם את יריב לוין ונתניהו, והם יצאו למהלך לגיטימי במהותו אך דורסני בהתנהלותו.

במקום לנהוג בנדיבות של מנצחים ולהזמין את יריביהם הפוליטיים לדיון במהלך מתון ומבוקר של תיקון מערכת המשפט שעל הצורך בו יש הסכמה כמעט גורפת, הם הציגו גרסה חדשה של אחיזה מוחלטת בכוח, גם אחיזה בלעדית ולגיטימית בהגה השלטון וגם הגדלת סמכויותיו. לזה לא יכול היה מחנה הרל"ב להסכים בשום אופן.

"ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"

כלביאה פצועה אזר מחנה הרל"ב את כוחותיו האחרונים במאבק על הסיכוי האחרון לאחוז במעט כוח שלטוני, תוך הבנה כי אם נתניהו נחוש שלא לחלוק את הכוח, עליהם לשמור על המוקד היחיד בו עדיין נותר להם מעט כוח, קרי: בית המשפט.

הייתה זו גם הזדמנות עבורם להביס את מחנה נתניהו במגרשים בהם נותרה להם אחיזה כלשהיא גם אם היא איננה אחיזה שלטונית ממש. בכלכלה, באקדמיה, בתקשורת, ובמערכת הביטחון.

הטרגדיה של לוין היא שהוא יצא למהלך צודק בחלקו הגדול, אך בעיתוי ובדרך הלא חכמים, כך הוא העיר עליו את כל השדים הרדומים והמובסים שהתאספו לקרב "יום הדין" והם ניצחו. כי כשדוחקים את היריב עם הגב לים הוא ילחם בכל כוחותיו. אפילו תוך שימוש בטייסים קרביים, שהכריחו את גלנט לבלום בחזקה ולעצור את העגלה הדוהרת לתהום.

ליל גלנט

פיטוריו של יואב גלנט, העידו על נכונותו של נתניהו לדהור אל עוד ניצחון ואל עוד כוח ללא כל רסן, ההמונים יצאו לרחובות, ומחנה נתניהו היה המום מעוצמת המחאה ומבולבל ממהלכי מנהיג המחנה.  גבולות הכוח הובהרו עתה היטב למחנה נתניהו, אמנם ניצחתם בבחירות, אך זה לא אומר שתצליחו לעשות כל מה שרציתם.

ביטול פיטוריו של גלנט, החזיר את הצבע ללחיי מחנה הרל"ב המובס, ועתה כאשר הם זכו לראשונה מזה זמן רב לטעום את טעם הניצחון, גם הם שכחו את מגבלות הכוח. זה טבעם של ניצחונות הם מתעתעים במנצח לחשוב שהוא בלתי מנוצח גם אם ניצח ניצחון נקודתי, היכולת של מחנה הרל"ב להגביל את שלטונו האבסולוטי של נתניהו גם כאשר הוא מהווה מיעוט אופוזיציוני, גרם לו לדמיין לאילו הישגים נוספים יוכל להגיע לו יהיה נחוש מספיק.

שכרון הכוח

כך כאשר שכרון הכוח והכרת מגבלותיו החליפו ידיים ועתה היה זה תורו של מחנה נתניהו לטעום טעמה של תבוסה, נכנסו הצדדים לבית הנשיא למציאת מתווה פשרה. אבל ריח הניצחון דגדג עתה לרל"ב והם פרשו מהשיחות, מתוך כוונה להשיג הכרעה בדרך שאינה של פשרה.

בתבונה פוליטית ראויה ניצל זאת נתניהו, ושלף שפן אתו הוא מוכרח להביא הישג כלשהו, ולהשיב את כבודו האבוד של מחנהו הייתה זו "עילת הסבירות" שהצורך בצמצומה הוסכם, כך עשה והצליח למרות מחאות עד לב השמים ואזהרות מפורשות מארה"ב.

תיקו

בשלב זה שני הצדדים מבינים את מגבלות הכוח שלהם, מחנה נתניהו מבין כי לא ניתן להעביר את הרפורמה -צודקת ככל שתהיה- בכוח, ומחנה הרל"ב מבין כי גם לכוחה של המחאה יש גבול וכי כוחם של יריביו עוד במותניהם, בוודאי כל עוד לא נחצו קווים אדומים, מדם.

אם הגענו לכאן, אחרי כל מלחמות היהודים ראוי לתת ציון ביניים לדמוקרטיה הישראלית שהצליחה להגיע עד הלום בלי שפיכות דמים. מבלי לפתוח פה לשטן, חשוב להבין כי כל האלמנטים הדרושים למלחמת אחים כבר נמצאים, האנרגיות השליליות, השנאה, הייאוש, תאוות הנקם, ואפילו כלי הנשק. אך אין זה מעיד דבר לגבי העתיד.

מה הלאה?

כעת אנחנו נצבים בפני השאלה כיצד ינהג מחנה נתניהו, האם יחתור לשקט ויציבות, יתמקד בטיפול ביוקר המחיה, באתגרי הבטחון המתעצמים וגואים, בנורמליזציה עם סעודיה. או שימשיך ויעסוק בנושאים שנויים במחלוקת.

גם מחנה הרל"ב צריך לעשות חשבון נפש על השיח האלים והנואש אליו התדרדר בחודשים האחרונים, ממחנה הנושא לטעמו את דגל האינטליגנציה וההשכלה, מצופה התנהלות קרת רוח ומחושבת ולא אמוציונלית ומתלהמת כפי שהיטיב להפגין. 

ראוי לציון הציבור החרדי, למרות שאין ספק -וכך גם עולה מנתוני סקרים- שתמך ברפורמה המשפטית, במקביל נמנע בדרך כלל מלהשמיע את קולו בעניין, גם מתוך חוסר העניין לדרוס את יריביו הפוליטיים, וגם מתוך הרצון שלא למשוך אש והסתה. המאמר ב"יתד" שקרא לחשב מסלול מחדש בנוגע לרפורמה נגע בנקודה החשובה. השאלה המכרעת היא, האם החרדים שותפים לרצון לרמוס את המחנה היריב ואת המייצג השלטוני שלו "בית המשפט" או שהציבור החרדי רק מנסה להתגונן מפניו.

זו שאלה משמעותית עבורנו כחרדים, חברת מיעוט מותקפת לרוב, האם אנחנו בוחרים בהתקפה או בהגנה. ימי בין המצרים אותם עברנו מרמזים על הצורך בהכרת מגבלות הכוח, והאסון שמובילה אליו מלחמת אחים.

ובבניין יהודה וישראל ננוחם.