בשבוע שעבר התפטר מחברותו בכנסת - יואב גלנט, מי שהיה חבר כנסת במשך עשר השנים האחרונות - ולפני כן אלוף מוערך ואף מועמד בכיר לתפקיד הרמטכ"ל. אין חולק על כישוריו הצבאיים ועל אופיו המחושל, אפשר לחלוק עליו בחריפות בעניינים מדיניים ואפילו לסבור שהוא טעה בהבנה הרחבה של המציאות הישראלית בזמן המלחמה - לגיטימי, אך לא זה העניין המרכזי בו עוסק המאמר הנוכחי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
השבוע גם ניסו שני הרמטכלי"ם לשעבר, גנץ ואיזנקוט, המתחרים זה בזה על הפופולריות במפלגת המחנה הממלכתי, להחיות מחדש את רוח האופוזיציה המתרוקנת באמצעות נאומים ממוחזרים על גיוס המוני חרדים לצבא - גנץ אפילו קרא לזה מצווה.
מבלי להוזיל בכהוא זה את הערך של השירות הצבאי - התפיסה הפוליטית המצומצמת והצרה של בכירי מערכת הביטחון לשעבר כשהם באים לעסוק בנושא כל כך רגיש חברתית - רק מעידה על כישלון בהבנת המציאות הרחבה
בתולדות מדינת ישראל ניתן למנות עשרות פעמים בהם הציבור הבין שגם רמטכ"ל או אלוף מהולל במערכות ישראל, אמיץ ככל שיהיה מול האויב, עלול להתגלות כחסר תבונה פוליטית, פחדן אזרחי או אפילו אכזבה מהדהדת.
במקרה של גלנט זו הבעיה עם התבונה הפוליטית, במקרים אחרים זהו חוסר היוזמה והמנהיגות האזרחית או היצמדות למעשים ומסרים שאינם תואמים את הציפיה הציבורית.
לאורך השנים, רבים מבכירי צה"ל הפציעו כבשורה גדולה, התגלו כ'משיחי שקר' והתרסקו בזירה הפוליטית או בעקבותיה.
כך היה עם איציק מרדכי, שאול מופז, משה יעלון, גבי אשכנזי וגם אהוד ברק שהיה לכשעצמו רמטכ"ל מבריק אבל ראש ממשלה כושל לחלוטין.
גם יצחק רבין ז"ל, שכיהן פעמיים כראש ממשלה, בשתי תקופות שונות, התחיל כהבטחה פוליטית אך בסוף הקריירה - לפני שנרצח - התגלה כראש ממשלה חלש שהביא עלינו בעקבות לחצים את הסכם אוסלו הזכור לרע.
בשנים האחרונות, המגרש הפוליטי רווי גם הוא בגנרלים לשעבר כמו בני גנץ, גדי איזנקוט ויואב גלנט - עם כל הכבוד וההערכה (האמיתית) לפעולותיהם הצבאיות ויכולת ההבנה הקרבית שלהם - במגרש הפוליטי הם הציגו הישגים בינוניים בלבד.
לאט לאט מתחזקת התפיסה שדווקא פוליטיקאים שיוצאים מהחשיבה הצבאית המקובעת ושואלים את השאלות הקשות או קוראים תיגר על המובן מאליו - מציגים בסופו של דבר הישגים פוליטיים נאים יותר.
במשפט ממוסגר אזכיר כי השר דודי אמסלם ממפלגת הליכוד הנחשב רק משקיף בקבינט - שעולמו רחוק מהתפיסה הגנרלית - זוכה לשבחים גם מאנשי צבא, על שאלותיו והערותיו במהלך הדיונים הרגישים - למרות היותו עממי וממש לא בקטע הביטחוניסטי.
המסקנה היא שבאמצעות חכמת רחוב פוליטית - יכולים פוליטיקאים ונבחרי ציבור להגיע להישגים משמעותיים.
לצד ההשתתפות הפעילה של יוצאי צבא בכירים בשדה הקרב הפוליטי, קיימות גם תופעות של עמותות וארגונים חיצוניים אותם מובילים בעלי דרגות בכירות במילואים. המכנה המשותף של אותן יוזמות חברתיות - הוא לנסות להשפיע על התהליכים הפוליטיים כביכול בשם הניסיון המבצעי בלוחמה נגד הטרור.
אך גם במקרים אלו, ההבנה הצבאית אינה הוכחה לשום דבר.
לכשעצמן, תנועות פוליטיות זו תופעה מבורכת וחשובה לשיח הדמוקרטי בישראל במיוחד כאשר חבריה הם גנרלים במיל'. אך לצד זאת חשוב מאוד לזכור שזוהי בסך הכל תופעה פוליטית ולכן, על אף גבורתם, עמדתם בנושאי ליבה אינה מקצועית אלא נשענת על תפיסות עולם פוליטיות.
להמחשה, שני קצינים בכירים מצליחים לתפוס את העין ואת האוזן בדבריהם הנשמעים בכלי התקשורת - האחד הוא יאיר גולן, אלוף מוערך לשעבר וסגן הרמטכ"ל ששייך לצד השמאלי העמוק של המפה הפוליטית. בעבר הוא כבר נחשף באמירות קיצוניות שנויות במחלוקת וגם בעת המלחמה האחרונה, אף אחד לא נשאר אדיש כלפיו.
מולו, בצד המנוגד ביותר על המפה הפוליטית, נמצא עופר וינטר - שגם הוא קצין בכיר ומוערך מחד אך מאידך בעל אמירות משמעותיות ודרמטיות הזוכות לגינויים מהצד הפוליטי המנוגד לו.
להמחשה: מול הקמפיינים מהצד שמאל של ארגון ״מפקדים למען ביטחון ישראל״ נמצאת בצד הימני של המפה הפוליטית תנועת ״הביטחוניסטים״.
לכל החברים בשני הארגונים - מכנה משותף ראוי להערכה. כולם בכירים שפיארו את מערכת הביטחון לאורך השנים ורוצים באמת להוביל שינוי שנראה להם נכון. הם אנשים ערכיים ביותר שלחמו במלחמות ישראל, פיקדו על מבצעים גדולים והיו חלק מפעילויות מבצעיות עלומות שם וכותרת.
כולם גם הקריבו הרבה מעצמם בדרך ואיבדו חברים אהובים וכולם ללא יוצא מהכלל פטריוטים. הם אף הוכיחו גבורת רוח ותעצומות נפש עבור העם היהודי - במשך תקופה ארוכה.
אלא ששתי התנועות, למרות הכסות הביטחונית הינן תנועות פוליטיות נטו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
וכך, מתברר, לכל תנועה - יש את המצע הפוליטי אליו היא חותרת ובו היא מאמינה - צד אחד חרד מסיפוח ומלחמות והצד השני דוגל בתפיסה של התיישבות ו"לשבור לערבים את העצמות".
האם צד אחד צודק והשני הוזה? האם יש אמת מוחלטת מוחזקת אצל אחד הגנרלים? התשובה היא שכל צד משוכנע בצדקתו והשאלה מאיזה צד של המפה הפוליטית בוחרים להסתכל.