פרס הביט בו בעיניים מעריצות וחנך לו אנדרטה, ביבי כמעט וביקש שיחתום לו על הגבס. בכירי המדינה נצמדו אל האורח רם המעלה, כמו בעלי קבוצה בקריסה הנדבקים לאוליגרך מושיע. אוליגרכים לא חסרו בפמליה הססגונית של הצאר הרוסי, אבל שועי הארץ בראשות קינג ביבי, שהקבילו השבוע בחנופה את פניו של הצאר פוטין, ראו לפניהם בעיקר את האיש עצמו, את המנהיג האחרון בעולם שיש בו את התכונה החשובה מכל: נאמנות לבני ברית.
כשעוקבים אחר התנהלותו של פוטין במהלך השנה האחרונה, אי אפשר שלא להשוות בינו לבין מנהיג מעצמה אחר, שקפץ גם כן מיד לאחר היבחרו, לביקור בשכונה המזרח תיכונית, אך עלינו, העדיף משום מה לדלג.
בבוגדנות של אובמה, אפילו ביבי לא מתחרה. טקס הזובור המשפיל שעשה אובמה למובראק, באותו נאום סנסציוני באוניברסיטת קהיר, שמובראק לא הוזמן אליו, היה תחילת הסוף של הנשיא המצרי. מול עיני האומה המצרית, עמד נשיא המעצמה נותנת החסות והשפיל את בן הברית הנאמן ביותר.
במזרח התיכון הביטו בתדהמה: אם הארז היציב, בן הברית מוושינגטון מפקיר כך את בן החסות, מה יגידו אזובי כיכר תחריר? אובמה כתב את התסריט והאחים המוסלמים שיחקו על-פיו. פואד בן אליעזר, עוד הספיק לשמוע ממובראק, רגע לפני נפילתו, כשההמונים התגודדו בכיכר תחריר וקראו לערוף את ראשו, מה הוא חושב על אובמה - וזה היה הרבה יותר גרוע ממה שהוא חשב על ביבי.
מובראק היה בטוח שמילה תומכת אחת של הדוד סם, מחלק תקציב הסיוע מוושינגטון, הייתה מעבירה מסר ברור לצבא המצרי ומאפשרת לנשיא המתנדנד לאחוז במושכות. אבל המסר שהעביר נשיא ארה"ב היה הפוך: במקום לעמוד לצידו, הוא בחר לדרוך על ראשו. מובראק, מוכה הלם, לא הבין מה ההיגיון בשיגעון: "שלושים שנה שכבתי בשביל האמריקאים על הגדר. איזה מסר הם מעבירים לעולם כשהם זורקים אותי לכלבים? האובמה הזה לא מבין איפה הוא חי".
לאובמה היה מספיק זמן כדי ללמוד מהטעויות של עצמו, אבל מצעד האיוולת של האיש החזק בעולם, נמשך גם השבוע: יחסי הכוחות בין נציג האחים המוסלמים, מורסי, לנציג הפרו-מערבי, שפיק, היו שקולים. ההכרזה על המועמד הנבחר, נדחתה שוב ושוב, לא כדי לספור את הקולות, אלא כדי להיערך ולהחליט מה תהיינה התוצאות, בשיטת עשה זאת בעצמך.
האח הגדול
החרדה של החונטה הצבאית במצרים, כמו הדאגה שלנו, היא חרדה קיומית. הם לא מאמינים שמורסי יממש את נאומיו ויהפוך לנשיא של כולם. בישראל אומנם מייחלים שהשותפים הישנים והטובים, כמו עומאר סולימאן, ישולבו בהנהגה החדשה של מצרים והדיאלוג מול המצרים יישמר במישור הצבאי-ביטחוני. אשרי המאמינים.
הבעיה היא שאותם מנהיגים ישנים וטובים, משענת הקנה הרצוץ שלנו במצרים, בטוחים שהאחים המוסלמים לא יוותרו על נקמת דם, ויעשו להם בקהיר, את מה שעשו החמאסניקים לאנשי הפת"ח בעזה. אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים. "אתם צריכים להבין שאת אלו שתופסים היום פיקוד, אנחנו כלאנו, עינינו והשפלנו במשך עשרות שנים. עכשיו הם עדיין צריכים אותנו ולא יכולים להרים ראש, אבל ברגע שיוכלו, ינקמו בנו אחד-אחד", אמר אחד מראשי השלטון הישן לבכיר ישראלי.
לא מפקיר חברים. פוטין ופרס (צילום: פלאש 90)
מילת תמיכה של אובמה הייתה נותנת לראשי הצבא את הביטחון ללכת עד הסוף ולהכתיר את המועמד מטעמם, שפיק. אבל שוב היה זה המנהיג הדגול אובמה שהעביר את המסר ההפוך ולראשי הצבא לא נותרה הברירה אלא לכוף את ראשם בהכנעה ולהכתיר את איש האחים המוסלמים, בחסות האח הגדול מכולם, ברק חוסיין אובמה.
כל מה שצריך, זה להסיט עין מצד לצד, ממצרים לסוריה, מבן הברית האמריקאי בקהיר לבן הברית הרוסי בדמשק. מובראק, מושפל ואזוק בנחושתיים בכלא טורה. אסד, משחק טניס בארמון הנשיאות עם הרעיה אוסמה. אובמה, זרק את בן החסות המצרי לכלבים. פוטין, ממשיך לתפקד ככלב השמירה של בן החסות הסורי.
ביבי מעריץ את אמריקה, דובר את שפתה, מאמץ את מנהגיה, אבל אם היו מציעים לו, השבוע, לעשות הצרחה, ולהחליף בין הנשיא האמריקאי לנשיא הרוסי, הוא היה קופץ על ההצעה ומתחיל לשתות וודקה רוסית, במקום ג'ק דניאלס אמריקאי. על הדרך, היה נתניהו שמח לאמץ את השיטה הפוטינית במגוון נושאים: לא לתבוע עיתונאים משמיצים אלא להטביע אותם; לא למכור נתחים כלכליים לאוליגרכים נותני חסות אלא להעביר להם את הקושאן על המדינה; לא לשנות את שיטת הממשל אלא למשול – בלי שום שיטה מיותרת. הלאה דוד סם הבוגדני מאמריקה. תחי אימא רוסיה הנאמנה.
הדיל של מיכה
פוטין בא והלך תוך יממה וביבי נותר לבדו בארץ המובטחת והמאובטחת: עם אלי ישי ואיווט ליברמן, אהוד ברק ושאול מופז. מתמרן בין כולם כמו הלהטוטן שחצה השבוע את מפלי הניאגרה. המיקום הכי גבוה בעולם, הוא גם המקום המועד ביותר לנפילה, ולקוסם הישראלי ביבי, אין חוט ביטחון שקוף המגן מפני נפילה.
נתניהו לא מפסיק לתחזק את הקואליציה, להרים טלפונים לשותפים, לעשות להם מסאז' בגב. בסוף-השבוע האחרון הוא התקשר לאלי ישי, כדי לחזק ולתחזק. נתניהו דיבר וליהג: על גירוש המסתננים מחוף השנהב שאושר סופסוף משפטית, על ההכרעה העומדת בפתח בחוק הגיוס. לשני המשוחחים, משני עברי הקו, היה ברור שמטרת השיחה היא אחת ויחידה: להבטיח לאלי ישי שהפעם, גבו יישמר.
למזלו של ישי הוא לא נזקק לבחון את עמידות ההבטחה: ההסלמה בדרום, המחאה החברתית וביקורו של פוטין השכיחו תוך יממה את דוח המבקר. והפיאנלה, עם סגירת הגיליון: שריפה חדשה בהרי ירושלים. אלמלי האסוציאציה המזוויעה, ניתן היה לומר שהדוח עלה באש והעשן כבר התפזר.
מיכה לינדנשטראוס מאחורינו. בלשכת נתניהו עוד חששו מהדוח שלפנינו. דובר שם בחשש על הדוח האחרון שיוציא המבקר בפרשת הנסיעות המפנקות לחו"ל, אבל הדיל שסידר לעצמו ביבי, אטרקטיבי יותר מכל הדילים שנחקרו בפרשת 'ביבי טורס': נתניהו נותן יד למהלך חקיקתי שיאפשר למבקר המדינה להגיש דוחות ביקורת, שלושה חודשים לאחר תום כהונתו. ביבי לא פראייר, והוא עושה זאת רק בגלל האותיות הקטנות הקובעות, כי החקיקה החדשה תחול אך ורק בנוגע לדוחות שכבר נמסרו למבוקרים.
אם עדיין לא הבנתם: בפרשת 'ביבי טורס' טרם נשלחו טיוטות למבוקרים, ועד לתום הקדנציה של מיכה, הטיוטות גם לא יישלחו. ובאיזו ביקורת כבר נשלחו טיוטות ולפיכך לא יהיה מנוס מלסיים את הדוח, על-פי התיקון החדש לחוק? בפרשת הרפז, כמובן.
מבקר המדינה לא חשוד בדילים מלוכלכים, של 'הכל כלול', אבל זה מה שיופיע בספר החוקים המתחדש של מדינת ישראל, ואת שלטון החוק יש לכבד, רצוי כשהוא מעורר פרצי צחוק. נתניהו מחד, יאפשר למבקר להשלים את דוח הרפז ולקבור את האיום הפוטנציאלי, גבי אשכנזי. המבקר מאידך, יאפשר לנתניהו להשלים את הקדנציה בלי דוח טיסות, שעלול להנחית את הסופרטאנקר נתניהו, נחיתת אונס בסקרים. אז מי אמר שרק לאלי ישי יש מזל?
העדר והעגל
להסתדר, להסתדר, להסתדר. זהו המסר שמעביר נתניהו לאנשי לשכתו, שרצים מפגישה לפגישה עם הנציגים החרדיים, מזה למעלה משבועיים, כמעט יום אחר יום. אם הייתה איזושהי דילמה בתחילת הדרך, כעת כבר ברור לכולם כי נתניהו מעדיף לשמר את החרדים בקואליציה. נתניהו רוצה, השאלה אם הוא יכול. רגע האמת של פרסום מסקנות ועדת קש"ב, נדחה לשבוע הבא.
יש מי שמנסה לשכנע את חברי-הכנסת החרדיים, שהזירה האמיתית היא לא ועדת פלסנר-קש"ב, אלא לשכת ראש-הממשלה. האופטימיים שבין הח"כים, סבורים כי יוכלו להעביר את הכדור בין הרגליים של פלסנר, ומשווים זאת למשחקים המוקדמים, של מסקנות ועדת טרכטנברג. גם שם היו מסקנות קשות נגד החרדים – שהצליחו למסמס את הדוח בשלב היישום.
הפעם זה לא יעבוד. מנואל טרכטנברג
צריך להיזכר מה היה לנו שם, כדי להבין מה לא יהיה לנו כאן. בשעתו, עם פרסום דוח טרכטנברג, הציע נתניהו לח"כים החרדיים להקים ועדה מיוחדת למימוש הפרק הנוגע לחרדים (שבמרכזו, צמצום הישיבות והכוללים בכמחצית, ושאר מרעין בישין). "עזוב אותך. תתעלם", אמר אז אריאל אטיאס לנתניהו והציע לו לנקוט באומנותו של יעקב אבינו מול עשיו: "יעקב אמר לאנשיו, 'ורווח תשימו בין עדר לעדר'. תעביר את ההמלצות פרק-פרק, ותדלג על החרדים. תראה שזה יעבור בשקט".
הרועה נתניהו יישם את ההמלצה, והעדר החרדי נמלט זמנית מהמשחטה. אלא מה? ההמלצה שהייתה נכונה לעדר של טרכטנברג, אינה ישימה בעליל כשמדובר בעגל של פלסנר: ראשית, כיום מדובר בדוח שכולו חרדים – אין נושא אחר העומד על הפרק, ומה עוד שפסיקת בג"ץ אינה מאפשרת התחמקות, אלא מחייבת פתרון ישים, ולא עוד חוק-דמה, תואם חוק טל.
בגן של ביבי
המכנה המשותף בין ועדת טרכטנברג לוועדת פלסנר הינו רשעות הפקידים. "אני הגורם הכי מתון בוועדה", אמר השבוע יוחנן פלסנר בשיחה עם אלי ישי. "תראה מה אומרים עליכם פקידי האוצר ואנשי משרדי המשפטים והביטחון. הם הולכים על הראש של כל בחורי הישיבות".
ח"כ דודו רותם משוכנע שאם החברים החרדיים היו יושבים בוועדה הכל היה נראה אחרת. מנקודת ראותו כחבר ועדת קש"ב, החרמת הוועדה לא נובעת מציות לגדולים, אלא מפחד גבהים: "אני לא קונה את זה שמדובר בהוראה מגבוה. זו פחדנות של חברי-הכנסת שלא היה להם אומץ להיכנס ללוע הארי ולהשתתף בדיוני הוועדה, אולי הם ראו איך אלו שישבו בועדת טל הותקפו, וחששו שזה מה שיקרה להם אם יישבו בוועדת פלסנר".
אחרי הבליסטראות שחטף בסיבוב הראשון של ועדת טל, אפשר בהחלט להבין מדוע אפילו גבר עשוי ללא חת כמוטל'ה קרליץ, מעדיף להתעסק בהפרעות הקשב ביתד נאמן ולא להיות שותף פעיל בדיוני ועדת קש"ב.
את רותם זה לא משכנע: "זו הייתה טעות איומה לא לשלוח נציג חרדי לוועדה. הרי הוועדה הזאת היא שתקבע את הקווים הכלליים ולא תאפשר מרחב תמרון גדול מדי לראש הממשלה. אני בטוח שאם גפני היה מגיע לוועדה הוא היה מצליח לצנן את הלהט. הרי במצב שנוצר, אני – דודו רותם מישראל ביתנו – הפכתי למגן החרדים. זה לא מתקבל על הדעת שהקול החרדי לא יישמע, זו סיטואציה לא נורמלית".
בינתיים, מי שממלא את הוואקום הם פקידי המשרדים ששוטחים את משנתם באין מפריע, מבלי שגפני ושות' עוצרים בעדם. ככל שמדובר במשרד הביטחון, זוהי האג'נדה האישית של אהוד ברק שמקווה לקושש שלושה מנדטים בבחירות הבאות, על חשבוננו. הטרגדיה האמיתית היא נערי האוצר: לו היה הדבר תלוי בשטייניץ, היינו מסודרים. הבעיה היא שלשר הממונה אין שליטה לא על זהות התכנים המוצגים ולא על זהות הפקידים שמופיעים מטעמו בוועדה.
משה בן סימן טוב שהגיע לוועדה עם הצעות לא ישימות בעליל, שהקפיצו אפילו את פלסנר, ישב השבוע עם 'צוות רה"מ' לניהול המשבר ועם הנציגים החרדיים. ליד אנשי לשכת רה"מ, הוא נשמע מתון יותר, ממושמע יותר. הצרה היא, שלראש הממשלה יש מדינה לנהל ופוטין לארח, וברגע שהגננת ביבי לא נמצאת בסביבה, הסייעת שטייניץ מאבדת שליטה וכל ילדי הגן באוצר חוגגים בהפרחת הצעות לעומתיות שמעכירות את האווירה ומקשות על החברים בוועדה להוביל לפשרה.
ולחשוב ששטייניץ חטף על הראש ממבקר המדינה, כביכול מדובר בשר אוצר היושב על הקופה. הרי גם אם הייתה פורצת שריפה בלשכת שר האוצר, את אישורי הכניסה עם זרנוקים, היו הכבאים מקבלים מאגף התקציבים.
מבחן וינשטיין
בשיח בין נתניהו לחרדים, אלו המסרים שמשמיע ראש-הממשלה, נכון לאמצע השבוע: "את שני ההישגים הגדולים כבר סיפקתי לכם. האחד: אני מוכן להתחייב שיעדי הגיוס לא יהיו מגיל 18, והפטור יימשך עד גיל 22. המשמעות: בחורי הישיבות מחוץ למשחק. הקרב עבר לזירת הכוללים.
ההישג השני הוא הורדת הצעת המכסות מסדר היום: "לא רק שלא יהיה גיוס בכפיה שעל זה הייתה מלכתחילה הסכמה רחבה, גם נוסחה של מכסות לפטורים, לא נעביר. לא יהיה מצב שמגבילים את מספר המכסות שניתנות לבחורי הישיבות".
את הפגישה המתוכננת בינו לבין החברים החרדיים, בערבו של יום שני הוא ביטל (ותודה לפוטין), אבל הפעם, ביבי לא מתחמק באמתלות שונות ומשונות, אלא אומר את אשר על לבו: באתי לקראתכם, אומר נתניהו לשותפים החרדיים, אבל גם אתם צריכים לבוא לקראתי ולהתפשר ברמת היעדים והסנקציות הכלכליות. עם הגזר אין לנו בעיה – דווקא פקידי האוצר סובלים מבעיות ראייה למקרא המספרים והסכומים שהצבא זקוק להם, הן לתגמול המתגייסים והמשרתים, והן כהיערכות לשילוב המתגייסים העתידיים.
לא חותמת גומי. היועמ"ש וינשטיין (צילום: פלאש 90)
הצרה היא גודלו של המקל המוצע: על פי ההצעה המתגבשת בוועדת פלסנר, אם לא תהיה עמידה ביעדים, יוטלו סנקציות כלכליות על הישיבות. את החרדים זה מקפיץ, אבל בלשכת רה"מ מבקשים מהנציגים החרדיים להתבונן על חצי הכוס המלאה: לא יהיו סנקציות אישיות, דוגמת ביטול הנחות בארנונה וקצבאות ילדים, כמו אלו שהציע בשעתו איווט (בין השאר באכסניה זו).
את הנציגים החרדיים זה לא מספק והם יעשו הכל, עד לרגע האחרון, בניסיון למלא את הכוס, אם לא עד גדותיה, לכל הפחות מעל לחציה. רק שלא תהפוך לכוס תרעלה.
נכון לאמצע השבוע, עומדים היעדים המוצעים בוועדת פלסנר על רף בלתי אפשרי של שישים אחוזי גיוס, בתוך שלוש שנים. בהנחה שאף בן תורה לא יסור מספסלי הכוללים, המשמעות הישירה תהיה, קיצוץ דרסטי של למעלה מחמישים אחוזים מתקציב הישיבות והכוללים. וכאן באה ההצעה להגדיל את הגזר על חשבון המקל. גודל הסנקציות - מציעים כמה מהמפשרים - יהיה קטן מגודל היעדים.הוויכוח הינו על המידתיות. לא דעת הקהל לבדה היא שמפחידה את נתניהו.
האנרכיסטים שניפצו השבוע את זגוגיות הבנקים – אומרים בלשכת רה"מ - רק עשו לנו טוב. עוד כמה מחזות כגון אלו, ומחאה ציבורית בשדרות רוטשילד, תיתפס בעיני הישראלי הממוצע כאנרכיזם שמאלני על גדר ההפרדה."אתם צריכים להבין כי אחרי שבג"ץ אמר את דברו יש לנו בעיה משפטית אמיתית", מתריע ראש-הממשלה.
החשש הגדול של נתניהו הינו מבומרנג משולב, משפטי-ציבורי: ביבי מפחד שגם אם יגיע להבנות מול החרדיים, הן לא תעבורנה את מבחן בג"ץ – ועוד לפני כן, את מבחן הסף של היועמ"ש, וינשטיין. בתסריט האימה של נתניהו הוא גם יאכל את הדגים המקולקלים, גם ישלם במחירים מופקעים של כשרות למהדרין, וגם יגורש מהעיר.
השפן של ביבי
ישראל כבר מזמן לא ערבים זה לזה, אבל היה מי שציפה כי מהערבים תבוא לנו הישועה – שהרי את מה שניתן לכפות על החרדים, בג"ץ לא יאפשר לעשות לערבים. גם התקווה הזאת נגוזה. בישראל ביתנו אומנם מתעקשים להכליל גם את הערבים בשירות אזרחי חובה, אבל המשנה ליועמ"ש מייק בלס הבהיר השבוע כי הוא מתריע נגד המהלך – ואם התגובה תהיה צפצוף מתמשך, הוא מתכוון לממש את איומיו.
בלס הבהיר כי החיבור שעשה בין שירות אזרחי לערבים לשירות לאומי לבנות החרדים, אינו ירייה מהמותן, אלא קליע המכוון למטרה: "גם הגיוס של המגזר הערבי וגם הגיוס של בנות המגזר החרדי הוא גיוס שמנוגד לצו המצפון ולפיכך אם יכפו שירות על הערבים בניגוד למצפונם, לא נוכל להגן בבג"ץ על עתירה שתדרוש לגייס לשירות לאומי את בנות החרדים". זו כבר אמירה שהיא הרבה יותר מאזהרה. הפרקליטות בעצם מבהירה, כי כל ניסיון לשחרר מהבקבוק את השד הערבי, יביא להתססה של השיח בנוגע לגיוס בנות החרדים – וכל זה ייעשה, בגושפנקא משפטית בג"צית.מה שנשאר זה להיאבק על חלקת הגיוס שלנו, ועליה בלבד.
מי שנרתם למלאכת השכנוע המשפטית הינו 'מר קריטריונים' אריאל אטיאס. שר השיכון, למוד אכזבות וגם אי אלו הצלחות מול פרקליטות המדינה – בסוגיות שכולן נגעו לקריטריונים ולעמידותן בבג"ץ. אטיאס מאמין כי עם קוועץ' פה, קוועץ' שם, אפשר להגיע לנוסחה שגם החרדים, גם ראש-הממשלה וגם היועץ המשפטי לממשלה יוכלו לבלוע. עד כדי כך גדולה אמונתו, שלהערכתו, אם תהיה לנוסחה גושפנקא משפטית, אפילו איווט ליברמן אומנם יתנגד, אך יכיל את הנוסחה ויישאר בממשלה.
שר הקריטריונים
מי שמאמין לא מפחד: אם הדבר היה תלוי באטיאס, סביר להניח שהיינו רואים אותו גם בוועדת קש"ב. רק שעמדתו של שר השיכון לא זכתה לרוב קשב ומה שנותר לו זה בעיקר לפעול מאחורי הקלעים, בסדרת פגישות עם צמרת משרד היועץ המשפטי לממשלה, שנמשכה גם השבוע.
אטיאס נזכר במעשייה שסיפר לו בשעתו סילבן שלום, מתקופת כהונתו כסגן שר ביטחון, בעת שהושק פרויקט הנח"ל החרדי: "באתי לשאול מה אומרת המפלגה החרדית הגדולה ביותר, הלכתי לש"ס", סיפר סילבן ותיאר נאמנה את ההשתלשלות: "הספרדים אמרו לי, לך לאגודה. הלכתי לחסידים, והם אמרו לי, נעשה מה שיגידו הליטאים".
אם תשאלו את אטיאס, תיאום בין ש"ס ליהדות התורה - חייב להיות, אך לא בהכרח על-פי שרשרת המזון שתיאר סילבן שלום. הוא אינו רואה פרישה אוטומטית של ש"ס בעקבות יהדות התורה. לא שאטיאס בטוח בכיסאו, ולראיה: את המכרזים לשיווק העיר חריש הוא מתכנן להוציא עוד לפני ה-1 באוגוסט, אך עמדתו הנשמעת הינה, שש"ס חייבת להחליט בכוחות עצמה.
בכל מקרה, שלב המסקנות בשבוע הבא אינו המועד האחרון: "גם אחרי שוועדת קש"ב תפרסם את מסקנותיה, זה יהיה חסר אחריות לשבור את הכלים ולפרוש", מסביר אטיאס ונימוקו המשכנע עימו: "הרי הקרב האמיתי יהיה על החקיקה בכנסת ושם, תהיה לנו השפעה על התהליכים, רק כל עוד אנחנו חלק מהקואליציה. אחרת, ביבי לא יספור אותנו". שוב ביבי. שוב אנו מצפים שישלוף עבורנו שפן מהכובע. שישלוף כבר, שישלוף. רק שלא יאכיל אותנו באותו שפן אומלל.