גם אנו שומעים את הקולות. אין ספק שאנו ניצבים באחת התקופות הקשות בחזית המאבק על אופייה של המדינה, על הזהות היהודית ועל מבצרי התורה. הבעיה היא עמוקה, שכן תהום רעיונית פעורה בינינו לאותו קומץ שהכריז עלינו מלחמה. מה שאצלנו הוא ציפור הנפש אצלם הוא השתמטות; מה שאצלנו הוא שמירת שבת אצלם הוא פגיעה בחופש הבילוי.
הלוואי והיו בידינו את הכלים להסביר לכל אלו שדורשים שוויון בגיוס את עומק הדברים, את מהות ומשמעות לימוד התורה. הלוואי והיה להם את הכלים להבין את זה. זו הצרה הגדולה, שגדל פה דור שלא רק שאינו לומד תורה אלא כבר אינו מכיר את חשיבות לומדי התורה, בבחינת "מאי אהני לן לרבנן – לעצמם הם לומדים"! אפשר ויש כאן תביעה גם על כל מי שיכול להסביר ומשתמט, על כל מי שמסוגל לקרב ונמנע מכך.
אלא שיושב בשמיים ישחק למו, ותהפוכות הלילה שבין יום שני לשלישי הוא רק דוגמית. מי היה יכול להאמין בחצות הלילה של יום שני שהכנסת לא תפוזר? נכון שיש סיכום בין ראש הממשלה למשנהו על גיוס בהדרגה או כל ניסוח שלא יהיה, אולם הייפלא מה' דבר?
אמת, כאן בדיוק המקום שנציגי עולם התורה יעמדו על המשמר. צריך לשם כך לגייס את כל תעצומות הנפש, תכסיסי המלחמה, כוח השכנוע – ובעיקר תבונה, אחריות ונחישות. זה גם המקום שבו השתיקה היא סייג. גם אם בידינו כל הערובות לכך שדבר לא ייעשה בכפייה, אין לנו שום עניין לעמוד בראש חוצות ולהתרברב. אין בזה טעם; יש בזה נזק!
מה שכן ניתן לומר, הוא שאיש משלוחי עולם התורה לא יושב שאנן. אנו – מש"ס ומיהדות התורה, כל אחד לפי חלקו ודרכו – אומרים את שצריך לומר למי שצריך; עושים את שצריך לעשות בעת הזאת. יש ערך מוסף לכך שהדברים נשמעים מנהמת הלב כאיש אחד ובלב אחד ובשפה אחת.
זאת ועוד: יש נקודות זמן וצמתי הכרעה שבהם גם לב שרים וח"כים מפרכס וחושש. במקרים אלו אנו מתקפלים לכדי יד. ידם של גדולי ישראל. להם יש לא רק את הראייה הרחבה, את העוצמה להכריע וכמובן את הסייעתא דשמיא המיוחדת המתלווה ל'דעת-תורה'. גם כאן אוכל בצניעות להעיד שהנציגות החרדית כולה שימשה כאן כידא אריכתא לעיני הדור. לא אגלה דברים נסתרים אם אוסיף כי מבחינתנו לא זזנו כהוא זה מהוראותיו והנחיותיו של מרן בעל 'חזון עובדיה' שליט"א, ומכאן סוד ויסוד הברכה.
לכל המודאגים אוכל לומר בקצירת האומר: אשרי אדם מפחד תמיד, אולם יש לנו את כל הסיבות להפיג את החששות. מזימתם של הקמים על לומדי התורה באמת – לא תגיע לכדי מימוש.
(הטור התפרסם בעיתון "בקהילה")