אחת הרעות החולות שמאפיינות את המגזר החרדי היא הסתמכות על סיכומים שבעל פה. לחיצת יד, קריצת עין, הבנה שהדברים יסתדרו. אחַרַי המבול. דא עקא, שכמעט תמיד צצות בשלב כלשהו אי הבנות, מתגלה חוסר תיאום, או עולות סיטואציות שלא חשבו עליהן מלכתחילה. או אז מתחילים הוויכוחים, כאבי הלב ועגמת הנפש.
כבר ידועה האִמרה כי עדיף לחתום עסקה כמו גויים ולחיות כמו יהודים, מאשר לחתום עסקה כיהודים ולחיות לאחר מכן כמו גויים, באיבה, במדון ובהרבה כעס. יש להעלות דברים מסוכמים ומוסכמים בכתב, בצורה מסודרת ורשמית, כולל חתימה כדת וכדין. כך מונעים בעיות וחוסכים אי הבנות וכאבי לב מרובים.
למקרה הבא הייתי עֵד: 'מלמד' בכיר בתחומו לימד עשרים ושש שנה באחד מתלמודי התורה הנחשבים והיה 'מאן דאמר' במקצועיותו. הנהלה של אחד מתלמודי התורה בעיר סמוכה חשקה בו ובכישוריו, ודאגה לפתות אותו בהטבות שונות כדי שיסכים לעבור וללמד אצלם. זה לא היה קל. הוא סמך על דמי פיצויים מופלגים ממקום עבודתו הישן. הוא היה בטוח שיקבלם במהירות ובקלות. אלא שאז התברר, לתדהמתו, כי מעולם לא סוכמו רשמית תנאי עבודתו בתלמוד התורה. הוא עזב ללא פרוטה. גם בדין תורה שערך כנגד ההנהלה – אחרי הרבה לילות וימים של אכזבה ועגמת נפש – הפסיד. הוא התנחם במקום עבודתו החדש, שהציע לו שדרוגים והטבות, אלא שלפרט אחד הוא לא שם לב. כשעשה סוף סוף את השקלול הסופי, התברר לו כי בשורה התחתונה הוא נשאר עם סכום זהה, פחות או יותר, לסכום שקיבל במקום עבודתו הקודם. אי-כתיבת חוזה וחוסר הבנה בו, פגע בו פעמיים.
מהיכן נובעת תחושת ה'חפיפיות' הזאת המביאה אנשים שלא לחתום על הסכמים ולא לבדוק אותם ברצינות ובכובד ראש קודם החתימה?
לא חקרתי את הנושא לעומק, ואפשר להציע כמה סיבות: ייתכן שגורם לכך המרקם הקהילתי שבו מכירים כולם את כולם מבית הכנסת, מהשכונה או היכרות 'משפחולוגית' דרגה ב' או ג'. ההיכרות מרדימה כמעט באופן טבעי את הזהירות הבסיסית. סיבה אפשרית נוספת נובעת מחוסר המקצועיות הפושה בקרב רבים מבני הציבור החרדי. הם אינם מבינים באמת מטרתם של חוזים שנועדו להגן עליהם ולהסדיר לטובת כולם את ההקשר העסקי / תעסוקתי וכו'. ייתכן גם שהדבר נובע מתחושה מוטעית שכולם יראי השם ואוהבי חסד, כך, גם אם יתגלעו חילוקי דעות, אפשר יהיה לגשר על הפערים מתוך רצון טוב.
החיים, מסתבר, מורכבים הרבה יותר מכפי שנדמה. גם האנשים מפתיעים. לעולם אי אפשר לצפות מראש כיצד יגיבו האנשים במצבים מסוימים. אי אפשר גם לחזות מראש סיטואציות שונות שעלולות לצוץ ולהפתיע אותנו.
לְמה נועד חוזה / סיכום דברים?
סיכום דברים או חוזה נועד לשרת צורך שלשני הצדדים יש בו עניין. חוזה הוא מערכת הסכמות הנוגעת לצד החומרי (מֶכֶר) או התנהגותי (מתן שירות, יחסים בין אנשים), ומטרתה של מערכת הסכמות זו - להסדיר מערכות יחסים בין הצדדים. בחוזה נכנסים כל הפרטים בנוגע לשותפות בין שני הצדדים.
יתר על כן, סיכום כתוב נועד ליצור מחויבות והתמסרות להשלמת עסקה בין שני צדדים, לבנות אמון הדדי ולמנוע בעיות עתידיות. סיכום כתוב הוא הצהרת כוונות ברורה על כל הפרטים, החל מכמויות, סכומים, אפשרויות, סדרי תשלומים, לוח זמנים והיקף פעילות. סיכום-חוזה גם אמור לפרט בדיוק משאבי זמן וכסף, מערכות יחסים, תפוקות, ועוד. החוזה הוא לטובת כל הצדדים.
דרישה לחוזה אינה הבעת אי-אמון
לא מעט אנשים מפרשים לא נכון את כתיבת החוזה, כאילו בדרישת קיומו יש משום הבעת אי-אמון ביושרו של הצד השני, או לפחות תחושה שאיננו סומכים על הזולת; כאשר מדובר בחבר לספסל מבית הכנסת, נדמה הדבר כפגיעה אנושה במהימנותו. ערכי המוסר של האדם, גם אלה הנוגעים ביחסים שבין אדם לחברו, גורמים לנו לעתים לוותר על עצמנו לטובת אי-פגיעה באחר.
לכאורה מדובר בעדינות נפש מבורכת, אך ההפסד הוא עצום והחיסרון הוא כפול: ראשית, בדרך זו אנו עלולים להדחיק הצידה ערכים שאנו מאמינים בהם שצריכים להתקיים בסיטואציות שונות בחיינו. יש אפוא לדאוג שההתנהלות שלנו תהיה תואמת את ערכינו. זה הבסיס להתנהלות נכונה כלפי עצמנו וכלפי הקוד האתי הפנימי שלנו. שנית, הניסיון לחסוך אי נעימות וחשד מדומה על ידי המנעות מהצגת הצורך בחוזה כתוב, יוצר פתח לאפשרות של חשדנות הדדית, עגמת נפש, תהייה ומבוכה בלי גבול. לא חבל?! זהו מחיר יקר ומיותר.
יש אנשים שהמילה "חוזה" או "סיכום כתוב" מרתיעה אותם משום מה. אם בכל זאת יש מי שמסתייג מהמילה "חוזה", הוא יכול 'להתפשר' על "סיכום הזמנת עבודה", "הסכם התקשרות" וכדומה. אם הצד השני מתחמק מהעלאת סיכומים על גבי הכתב, כדאי שיידלקו נורות אדומות, ויפה דקה אחת קודם. מן הראוי לבדוק היטב היטב בעברו של הצד השני את אמינותו ואת יושרו. פעמים רבות עדיף להפסיד התקשרות עסקית מאשר לבצע עסקה ללא העלאת פרטיה על הכתב ולהתפלש לאחר מכן בכאבי לב ובעגמת נפש בלתי נגמרת.
אם בכל זאת יש מי שחושב ש"אצלנו" חוזים זה "ספאסנישט", כדאי שיקשיב היטב לקריאת התורה בפרשתנו. שתי פרשיות (!) עוסקות בסיכומים מפורטים על כל מלאכת המשכן, כליו ובגדי הכהונה. רישום מדויק של כל ההתנהלות. אם התורה, המדקדקת בכל אות ותג, טרחה לכפול את כל פרטי בניית המשכן, נראה שיש בכך חשיבות אמתית.
אם גם פרשת השבוע אינה משכנעת עדיין, כדאי לזכור שגם בנישואין נכתב חוזה ונחתם כדת וכדין – הכתובה. אי אפשר לחיות בצוותא ללא הכתובה אפילו לא רגע אחד. וזה אומר הכול.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
לשאלות, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com