הפרצוף האמיתי של נתניהו

דובריו החרוצים לא הפסיקו לפמפם לנו עד כמה העומד בראשינו הוא מנהיג ועוד כזה שיכנס לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל ואפילו התמונות שהועברו לכלי התקשורת על ידי לשכת העיתונות הממשלתית צעקו מנהיגות. עד שמרב מנהיגות לא נותר לנו אלא לשאול האם באמת היה מדובר כאן באקט מנהיגותי כמו שראש הממשלה היה רוצה שנחשוב? או שמדובר כאן לכל היותר בהחלטה נבונה פחות או נבונה יותר , תלוי בעיני המתבונן, שרק אלמנט ההכרעה לאחר חמש וחצי שנים מייצר לה תדמית מנהיגותי דרמטי?. ובכלל מה ההגדרה של מנהיגות בעידן , שבו כוחו של הציבור חזר להשפיע באופן ישיר כמעט על החלטות הממשלה וצעירים עם כושר ביטוי, ולא מהמשובחים ביותר, מצליחים להכפיף את הממשלה באמצעות מקלדת מחשב ופלטפורמות אינטרנטיות מתקדמות.

ואכן כשמנסים לבדוק מה ההגדרה לאותה תכונה שרבים מאנשי הציבור מנסים כל כך להתהדר בה מגלים כי גם אנשי המחקר והאקדמיה מתקשים מאוד לבודד את אותה תכונה חמקמקה מתכונות ומאפיינים שונים שנדמים בעינינו כמנהיגות.

כך למשל בארצות הברית לבדה יוצאים מדי שנה יותר מחמישה עשר אלף ספרים וכתבי עת העוסקים במנהיגות. מספר אסטרונומי שכזה מלמד יותר מכל על ערפל כבר שעוטה המושג המשמעותי הזה, כך שכל אחד יכול לזרוק אותו לחלל האוויר בניסיון להדבק ממנו במעט ולהלך עלינו קסמים כשבכלל לא בטוח שהוא עומד בכלל בקריטריונים הנדרשים.

גם אם נבדוק מה אנשי הפילוסופיה חושבים על המושג מנהיגות נגלה כי שם המבוכה והבלבול עוד יותר גדולים . אפלטון מצידו גרס כי מי שראוי להנהיג הוא דווקא בעל הידע המוסרי, הפוליטי והפילוסופי הרחב ביותר ובמילים פשוטות יותר: הפילוסוף בעצמו. לשיטתו של אפלטון הבסיס המוסרי והערכי הם המרכזיים באישיותו של המנהיג עד כדי כך שהוא אמור להיות משולל אינטרסים אישיים בהחלטות שהוא מקבל בשבילנו המונהגים הפשוטים.

אין מנהיג אמיתי

יש כאלה הגורסים שמנהיגות היא בכלל לא שאלה של אישיות אלא תוצאה של נסיבות קונקרטיות, כמו אלו שהיו בימי מלחמת העולם השנייה לראש הממשלה האנגלי וינסטון צ'רצ'יל, שנתפס אז כמנהיג האולטימטיבי, אבל מיד עם שוך הקרבות הפסיד בבחירות ונעלם מהמפה הפוליטית בארצו. ויש כאלו שמבליטים את תכונות הכוח והרצון לשלוט ככאלו המקבעות את דמותו של המנהיג גם אם לא בטוח שתכונות אלו עומדות באמות מידה מוסריות מינימאליות.

כך או כך נראה כי יותר מכל בולט העידן החדש, בו אנו חיים, בתחושה מתסכלת שלנו, האזרחים, שאין לנו מנהיג ומורה דרך. בעידן שמנהיגי ערב מסביבנו נופלים האחד אחר השני לאחר שלטון של עשרות שנים מתעוררת השאלה, האם הם באמת היו מנהיגים, או שרק העובדה ששלטו במקורות הכוח והכסף של ארצותיהם הותירה אותם בשלטון וצבעה אותם בצבעים מנהיגותיים כשעד אתמול הם נדמו בעיננו לדמויות הקרובות ביותר למלכים של פעם.

וגם כאן אצלנו המצב לא יותר פשוט. אנשי הציבור שלנו מבינים כי ההגדרות המסורתיות של מנהיגות הולכות ומשתנות לנגד עיניהם והם מנסים בכל דרך לגלות את הנוסחה המדויקת שתייצר בקרבנו את התחושה שיש לנו מנהיג. אהוד ברק, על אישיותו המורכבת שלא לומר מתוסבכת, הגדיל לעשות כשהבין שיותר מכל בעיות האישיות שלו, העדר תחושת המנהיגות הינה הדומיננטית ביותר בעיני הציבור. לא עזרו לו שנותיו בסיירת מטכ"ל, גם לא תפקידו כרמטכ"ל ואפילו לא דמותו בסרבל לבן על כנף המטוס החטוף של חברת סבנה. גם כשהגיע לפסגה האפשרית של המנהיגות הישראלית וכבר נבחר לראשות הממשלה בחר לעצמו את הסיסמא שנדבקה אליו מאז ככתם דיו לא מחיק- "לא סחבק לא נחמד, מנהיג !" ולך תסביר לו שהדבר האחרון שאתה יכול לומר על אדם שקורא ומפרסם את עצמו כמנהיג, זה שהוא באמת כזה.

ציפי ליבני מצידה, מנסה גם היא להתמודד עם הסוגיה הזו יום יום בחיים הלא פשוטים של ראש אופוזיציה ועוד ממפלגה שבכלל לא ברור לאן היא הולכת. הדעות המשתנות שלה בתחומים רבים, הצורך המוטבע שלה לרצות את כלי התקשורת ובעיקר ההיסוס שלה בקבלת החלטות פומביות מעמידים אותה במבחן אכזרי יומיומי בתחום המנהיגות, עד שגם אנשי מפלגתה כבר לא חוששים לומר לה את דעתם הלא מחמיאה על יכולת המנהיגות החלולה שלה.

משנה את עורו

ואם נחזור לראש הממשלה ולשתי ההחלטות הדרמטיות שקיבל בחודשים האחרונים בעניין החזרתו של שליט והקמתה של וועדת טרכטנברג, נגלה כי במובנים רבים שתי החלטות אלו כלל לא היו שלו אלא שלנו הציבור הרחב.

נתניהו שידוע בעמדותיו הקפיטליסטיות הקיצוניות הדוגלות בשוק פתוח ומופרט, כזה שלממשלה יש בו מינימום מעורבות, שינה לפתע את עורו ואת טעמו והתחיל לדבר במושגים חברתיים וסוציאליסטיים שלא נשמעו מבית מדרשו בכל שנותיו כשר אוצר כשקיצץ באופן דרסטי, ובגלל אותה שיטה כלכלית, את תשלומי ההעברה והקצבאות השונות.

אותו דבר בדיוק קרה איתו בעניין החזרת החייל החטוף – גלעד שליט. לאחר שנים רבות שאנו שומעים מ"מר ביטחון" את התנגדותו הנחרצת לכל התגמשות בפני ארגוני הטרור ואת התיאוריה הנחרצת שלו בספרו "מקום תחת השמש" בעניין סוגיית הטיפול בארגוני המרצחים, התחלנו לשמוע בשבועות האחרונים קולות הפוכים לגמרי, שאם היו נשמעים מפיו של ראש ממשלה אחר היינו בוודאי שומעים איך נתניהו עצמו מנצל את כישוריו התקשורתיים והוורבאליים ויוצא נגדם בכל הכוח.

הצד השווה לשני מקרים אלו, כמו לזה של עשרות מקרים אחרים דוגמת בית החולים באשקלון, מאבק המתמחים ועוד, הוא שכל ההחלטות שבהן נבעו רק לאחר שקולות המחאה וההד התקשורתי הביאו את נתניהו למסקנה שכדאי לו לשנות את דעתו או שהציבור יאמר את דברו ובאופן מעשי יותר.

ההחלטות האלו שהיו ונותרו מנוגדות לעמדותיו הבסיסיות ביותר של נתניהו בוודאי גורמות לו ללא מעט נדודי שינה ומחשבות פנימיות, כשהוא בוודאי שואל את עצמו האם אני באמת מנהיג כמו שאני חוזר ואומר בכל הזדמנות ותחת כל מיקרופון רענן? ואם אני, ראש הממשלה שיכול להוציא את העם למלחמה מחד ויכול לחתום על הסכם שלום מאידך, לא באמת מנהיג, אז האם יש בכלל מישהו שכזה? או שאולי, כמו שנדמה יותר ויותר, אנחנו חוזרים ,בסוג של מנהרת זמן, לצורתה הקדומה של הדמוקרטיה של אתונה כשההחלטות היו מתקבלות על ידי העם בהצבעה ישירה בכיכר העיר ולא על ידי מנגנוני הדמוקרטיה הייצוגית ונציגי העם בשלטון המרכזי ובממשלה.

כך או כך נדמה שהמצב אולי השתנה אבל לא בטוח שהוא עד כדי כך גרוע. בישראל של המאה העשרים ואחת יש די והותר מנהיגים. אולי הם לא יושבים בקרית הממשלה בירושלים. אולי הם גם לא עומדים בקריטריונים התדמיתיים שציירנו לעצמנו בראש . אבל לאמיתו של דבר יש לנו כיום כשבעה וחצי מליון מנהיגים אמיתיים, כאלו שמצליחים לשנות סדרי עולם ואנחנו רק צריכים להתחיל להכיר ולהתרגל למעמדנו החדש.