שישה שרי חינוך חרדיים התרווחו על כורסאותיהם השונות, נאנחים אנחת רווחה שמהדהדת מכותרת לכותרת. ובאו לציון גואלים. זהו, שיש מדינה לנהל. שרי החינוך - אם יורשה לנו - באו לעבוד. הגורם המשמעותי ביותר להתנהלות סבירה של אורח החיים בציבור החרדי הוא משרד החינוך לשלל אגפיו ולרבבת פקידיו.
רוב סעיפי המחיה - שם. גני הילדים ובתי הספר, תלמודי התורה והישיבות הקטנות, בתי הספר והסמינרים, הכוללים והחינוך המיוחד. בתחלופת השרים של העשור האחרון, היו תקופות שונות. תקופת הזוהר של מערכת החינוך החרדית הייתה תחת שרביטה של השרה לימור לבנת בממשלת שרון הראשונה. התקופה התאפיינה בבנייה מסיבית של מבני חינוך. היועץ החרדי של שרת החינוך דאז, חזי שיינלזון, פיקד על מערך בנייה רב היקפים ועל פריסת תשתיות מבניות לאורכה ולרוחבה של הארץ. ישנן בניות שנבנות עוד היום שהן פירות של אותה תקופת תור זהב.
היו תקופות אפלות, שבהן הייתה התנכלות ממוסדת והתגרות ממוקדת, וגם היו תקופות דוממות שבהן כאילו לא קרה כלום. בתקופות הדממה, נאלצו נציגי הציבור החרדי להדוף ללא הרף את מפלי הגזירות. עיסוקם העיקרי התמצה בהוצאת העזים שהכניסו הפקידים. זאת הייתה מלחמת התשה תכליתית. שליחי הציבור רצים ממדורה למדורה כשבידיהם מטפים וזרנוקים ו"מצליחים" לכבות את הלהבות. רק כשחולפת קדנציה הם מגלים את החורבן ואת האפר. העסיקו אותם בחזית ובינתיים התנוון העורף כולו. אחרי קדנציה שלמה הם מגלים כי אין כיתות חדשות, כי הנפקת הרישיונות מסורבלת וכי המתקפות בחסות המלתעות המשפטיות נושכות ובועטות.
כדי שלא יגררו שוב את ששת הנבחרים החינוכיים בקסת ראשם אל מלחמות סרק, שנועדו אך ורק לגרום להם להיות עסוקים בדמויי-הצלחות, כשמערכת החינוך גוועת מאחור, יש לסמן יעדים ברורים ולחתור בעקשנות למימושם, בצמידות ללוחות זמנים מדוקדקים ובלי להידחק לפינות.
אם תצליח השישייה הנבחרת להתאחד ולהתמקד בהצבת ששת היעדים הבוערים ביותר לחילוץ מערכת החינוך החרדית בארץ מבוץ ההפליה הממוסדת ובהשגתם, או אז צררה השישייה הישג בכנפיה. אם לא יושגו היעדים, עם כל הצער - המשימה נכשלה.
היעד הראשון: כאן בונים! מכל זווית ראייה שממנה מביטים על הנושא עולה מסקנה אחת: מערכת החינוך החרדית סובלת ממחסור חמור ומחמיר והולך של כיתות. שיטת המתאר הכללית של ייעוד שטחים למוסדות חינוך בישראל, בנויה לפי מתווה משפחתי של בן, בת ושני כלבים. המדינה עוד לא עיכלה שיש מגזרים שבהם הסטטיסטיקה שונה. כיום ישנו פיגור בנייה המסתכם בשלושת אלפים כיתות החסרות במוסדות החינוך החרדיים, במרחב הגילאים של 0 עד 16.
משמעות הדבר היא שהמדינה לא מצאה רבבות ילדים חרדיים ראויים לקורת גג חינוכית. הנתון הזה מחמיר והולך. כל שנה מייצר המגזר החרדי מאות כיתות חדשות. כל שנה נוספים אלפי ילדים חרדים למעגל העצום של ילדים נטולי כיתות קבע.
איש אינו מצפה מממשלת נתניהו השנייה להשלים את הפער ולבנות שלושת אלפים כיתות. הציפייה היא לכיווץ הפער. בעיניים החרדיות ממשלת נתניהו צריכה להיבחן בעוד שנתיים ושלוש בכמות הכיתות לבנייה שהיא סיפקה לציבור החרדי. יש להפשיל שרוולים ולפתוח בתנופת בנייה מסיבית של מוסדות חינוך.
נציגי הציבור צריכים להתייצב מול שולחיהם ולדווח על מספר הילדים שנשלפו במהלך כל שנה ושנה מקרוונים רותחים ודלוחים לכיתות נורמטיביות במבני קבע. כעת יש לסמן את היעד הזה ולהתחיל לחתור לעברו - מלפני כחודש, לא ממחר.
יצאו ויראו את קריות החינוך שהשאירה לבנת מתקופתה כשרת חינוך. כל מי שחלף על כביש ירושלים תל אביב בואכה לטרון וראה, למשל, את קריית החינוך המפוארת של ישיבת נהורא, את הקמפוס המפואר ואת המדשאות הירקרקות, המסמלים את תקופת לבנת בתפארתה המשגשגת - יכול רק להתגעגע. אם הוא אחד מששת שרי החינוך, אל נא יסתפק בגעגוע. הציבור מחכה לראות כמה קמפוסים כאלו תנפיק ממשלת נתניהו השנייה.
קחו את החוק לידיים.
היעד השני: עיגון חוקי
חובה לעגן אחת ולתמיד בחקיקה ברורה את מעמדם החוקי של כחמישים אלף ילדי תלמודי התורה. יש לחוקק חוק שישווה את מעמדם החוקי בהיבט תקציבי כילדים שווים לגמרי לשאר הילדים הלומדים במוסדות הממלכתיים.
על שרי החינוך החרדים על שלל יועציהם ועוזריהם לשים קץ לנתיב הדו-מסלולי שנוצר כאן בשנים האחרונות. בישראל של היום נוצרה נורמה שכל הסדרה תקציבית לילדי תלמודי התורה חייבת לעבור בשני נתיבי חתחתים. ראשית היא צריכה לעבור במסלול הפוליטי ולצלוח את קרבות ההתשה הקואליציוניות - כנסת-ממשלה.
אחר כך, משהושג ההסדר והנציגים אצים רצים לשחרר את פקקי בקבוקי השמפניה, הם מגלים כי ההתחלה עוד לפניהם. על ההסדר לעבור את המסלול המשפטי, ובמסלול הזה, כל עבד נעשה מלך, וכל עובד מדינה - רודן בגרוש, החל בפקיד הקטן והמרושע שאחראי על סעיף מסוים שבאמצעותו ניתן להוציא את הנשמה וכלה בנשיאת ביהמ"ש העליון ושופטיו הנדרשים חדשים לבקרים לעתירות - וביניהם כל הפירמידה האנושית, המתפרנסת מהמדינה וחומסת זכויות בסיסיות מילדיה.
בג"ץ קבע שאין מקור חוקי לתקצוב חמישים אלף ילדי תלמודי תורה אלא אם כן ילמדו טכנולוגיה וציונות או אזרחות. מדוע שלא נביא לו מקור חוקי וזהו? לפני שנתיים אמר בג"ץ שאין מקור חוקי למימון הישיבות הקטנות. היה צריך כביש עוקף בג"ץ - וסללו חוק עוקף.
עכשיו הונחה הבעיה לפתחם של תלמודי התורה. משימת הנבחרת החינוכית היא להציב כיעד את חקיקת חוק תלמודי התורה ולשים סוף פסוק חד-משמעי לטרטורים המשפטיים שאינם פוסקים.
ושוב: אם לא יוצב היעד, אם לא יחתרו אליו, אם המעמד החוקי לא יסודר בחוק - גם אם יעבירו ששת שלוחינו הנאמנים מיליארד שקלים לתלמודי התורה במסלול הפוליטי-קואליציוני, ייתקעו המיליארדים במסלול המשפטי.
קחו את החוק לידיים.
היעד השלישי: שוויון באקסטרות
נהר התקציבים שמזרים משרד החינוך למוסדות החינוך הכללים בנוי מתקציב בסיסי של פר ילד ומתוספות שונות ומגוונות, החל ברווחה חינוכית עבור דרך הסעות וכלה במגרשי ספורט ושאר ירקות.
אם בתקציב הבסיסי שיעור התלמידים החרדים עומד על 22%, הרי שבתוספות השונות, מגרד שיעור התלמידים החרדים את אפס האחוז. במילים אחרות: התלמיד החרדי מקופח לחלוטין מעוגת התוספות ומחגיגת חלוקת האקסטרות.
היעד ההכרחי הוא: לבסס שוויון מוחלט וחסר פשרות גם בתקציבי האקסטרות. הכל זכאים לאכול מהארוחות, דין אחד לילד החרדי ולילד החילוני. אם הילד החרדי אינו זקוק למגרש ספורט, יקבל ספרייה תורנית במקום המגרש - אבל יקבל. אסור להמשיך את המצב הקיים שבו מנושלים ילדי החינוך החרדי מנהר שלם של אקסטרות שזורם באין מפריע לילדים במוסדות הכלליים ורק בהם.
שלילת רישיונות
היעד הרביעי: ביטול גזירת הרישיונות
לא יקום ההיסטוריון ולא ייוולד האדם, גם בעוד חמישים שנה, שיאמין כי הייתה גזירה כזאת במדינה דמוקרטית. חובת מוסדות החינוך החרדיים להשיג בכל שנה מחדש רישיונות הפעלה ממשרד החינוך, מזכירה תקופות אפלות ומדיפה ניחוחות של אפרטהייד.
בניגוד למגזר הממלכתי שלא מכיר את המושג הזה של השגת רישיונות, תלויה המערכת החרדית בגרונה בקבלת רישיונות הפעלה. הנימוק הרשמי הוא כי המדינה היא שמפעילה את מערכת החינוך הכללית ולכך אין צורך ברישיונות, אבל מוסדות החינוך החרדי מסווגים לאגף החינוך ´מוכר שאינו רשמי´, ועל כן עליהם להשיג רישיון בכל שנה.
ההבדל הקטן הוא שתנאי הרישיון מתקשים ומתעבים משנה לשנה, עד כי אין יכולת לעמוד בהם. כל בית ספר, כל תלמוד תורה, כל גן ילדים וכל ישיבה, מוצאים את עצמם רצים אחרי שובל של ניירת ורכבות של אישורים - בלי להשיגם. מוסדות מעסיקים פקידים מיוחדים רק לצורך מלאכת הסדרת הרישיונות.
המחלקה המשפטית של משרד החינוך ממטירה על ראשיהם של מנהלי המוסדות גזירות בלתי הגיוניות ובלי ישימות. כל פקיד משועמם משליך את מררתו על ראשו של מנהל המוסד עייף ויגע, וזה אינו מבין מדוע שוב נפסל לו המוסד מקבלת רישיון. פרויקט הסדרת הרישיונות למוסדות החינוך החרדיים הפך למשימה קשה יותר מלנגב חומוס בפיתה במסעדה בדמשק בשטריימל. כל פקח דובר רוסית במשרד הבריאות וכל פקיד מתוסכל במשרד החינוך, רשאים לטרטר מנהלי מוסדות לאלפיהם בלך ואל תשוב.
האבסורד המקומם שקבור בנוהל הרישיונות מטפס לדרגה של מידת סדום. וזאת למה? ´תבן לא ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו´. מצד אחד משרד החינוך אינו בונה כיתות ומבנים בהתאם לצורכי הציבור החרדי, ומהצד האחר הוא כועס עליהם למה הם לא לומדים במבנים מתוקנים.
המחלקה המשפטית של משרד החינוך אומרת בלי למצמץ: הרי החרדים באים בכל שנה מחדש לקבל רישיון - הבה נתחכמה להם פן ירבו והבה נוסיף להם בכל שנה עוד גזירה שתבריח אותם, שתתיש אותם ושתייאש אותם. המטרה ברורה: שלא יבואו לבקש תקצוב.
יש מנהלי מוסדות שנואשו. "לא שווה לי להחזיק בן אדם מיוחד במשרד כדי שיטפל לי ברישיון עם כל האגרות והעלויות הנלוות להשגת הניירת והאישורים", אומרים מנהלי מוסדות לא מועטים, ובמחלקה המשפטית שמחים עד הגג.
את החרפה הזאת חובה להפסיק. תדע כל יועצת משפטית במשרד החינוך שאם היא תמשיך לבקש מכל מוסד חרדי להמציא לה - נוסף על כל המסמכים - גם אישור מהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה וגם אישור אדריכלי וגם אישור מהנדס, אזי יקומו כל ששת שרי החינוך וישאגו: "לא!" יצווחו: "מספיק!" די להתעללות! וקץ לחרפה!
זה היעד, חברים, להשבית מתחת שמי הארץ את חרפת הרישיונות, להפקיע מידיהם של הפקידונים את מכשירי ההתעללות שבהם הם מייסרים את מנהלי המוסדות המותשים משבעת מדורי הגיהינום בדרך לאי קבלת הרישיון.
היעד החמישי: השבת הגזילה
במשך עשרות שנים העבירה המדינה לתלמידי הישיבות הקטנות תקציב של ´תגבור לימודי יהדות´. כל תלמיד היה זכאי לסכום של 343 שקל לחודש, ולמנהלים הייתה הרווחה.
בא לומד המשניות - היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, וקבע כי לא יעלה על הדעת שרק התלמידים החרדים ייהנו מתקציב ´תגבור לימודי יהדות´. הכניס אליקים רובינשטיין, בתפקידו כיועץ משפטי, את הקריטריון של ´תגבור לימודי יהדות´ אף לתלמידי המוסדות הממלכתיים דתיים - אלו שבניגוד לתלמידי הישיבות הקטנות מסיימים את לימודיהם בשעות אחרי הצהריים ולא בשעות הלילה.
אחר כך הכניס תקציב ´תגבור לימודי יהדות´ גם למוסדות הממלכתיים הכלליים, כשהתקציב פוחת והולך ונעמד על 80 שקל לראש. פתאום, ללא היסוס או פרכוס, הגיעה המחלקה המשפטית של משרד החינוך ואמרה: "תקציב של תגבור לימודי יהדות שייך לחילונים שמתגברים את היהדות, אבל אתם, הישיבות הקטנות, אתם הרי מלמדים כל הזמן יהדות, אתם לא מְתַּגְבְּרִים - - - וחוץ מזה, כל המעמד החוקי שלכם לזכאות תקציבית מוטל בספק כי אתם לא מלמדים את הליבה. אז אם על התקציב הבסיסי עוד הושג הסדר כלשהו, הרי שלגבי תקצוב זה אין כל הסדר - - - "
מנהלי הישיבות שספגו קיצוץ כשהתקציב צנח מ-343 שקלים לתלמיד ל-80 שקלים לתלמיד, הגיבו בתדהמה. הרי התקציב הזה במקורו נועד לישיבות הקטנות שמלמדות יום לימודים ארוך ומוארך ושלם עד הלילה. בא אליקים ולקח לממלכתי דתי ולממלכתי. עכשיו באה יועצת משפטית עוינת ומבקשת לנשל לגמרי את הישיבות הקטנות?!
ששת שרי החינוך אמורים להחזיר את הגזילה לבעליה האמיתיים.
היעד השישי: ביקורת שוויונית
הצליחו נציגינו וגם עשו פרי במסלול הפוליטי והשיגו את העלאת תקציבי הישיבות הגדולות והכוללים. המפלגות החרדיות תספרנה לנו אחרי אישור התקציב את נפלאות ההישגים ותספורנה בפנינו את המספרים.
הבעיה הקטנה היא שניצחון במסלול הפוליטי הוא ניצחון מוגבל מאוד וכוחו יפה לטפיחה עצמית על השֶׁכֶם השְׁכֵּם והערב. מה שלא הצליחו פקידי המלך לקפח מכבשת הרש במסלול הפוליטי, יקפחו ממנה במסלול הביורוקרטי.
הרצים יצאו דחופים. פקידי המשרדים פותחים במרתון מטורף של ביקורות פתע הכוללות בדיקות עומק, מסדרי זיהוי וספירות ראשים על גבול הרדיפה. לעתים מפשפשים בתעודות זהות, לעתים מחתימים על הצהרות, לעתים סתם בודקים אם אין בעיות בריאות.
מילת הקסם צריכה להיות אחת: שוויון. שרי החינוך שלנו יתעקשו ויעמדו על כך שהביקורות בהיכלי הישיבות והכוללים יהיו אותן ביקורות הנערכות בפקולטה לחקר מצולות הירדן או במכללה להשכלה ארכיטקטונית. כל עוד שבאוניברסיטת תל-אביב לא מעמידים סטודנטים לשורה עורפית ממוספרת כשבידיהם תעודות זהות, לא יעשו כן בישיבות. מי שרוצה לבדוק את התחזוקה בשירותים של הכוללים, שיביא קודם דוח מפורט על מצב תחזוקת השירותים באוניברסיטת חיפה.
דין אחד לכל המוסדות. ביקורת אחת תהיה.
העיקר הבריאות
חמישה כסאות הפרידו בין שר הבריאות האיראני חמור הסבר לבין (סגן) שר הבריאות הישראלי ח"כ הרב יעקב ליצמן, שנראה כמי שמשתדל למצות כל רגע.
בתוך המדינה המוזרה שלנו, שר הבריאות הוא סחבה. הרזומה הפוליטי של משרד הבריאות הישראלי הוא בעיקר בהיותו תחנת מעבר מפויחת וטורדנית של הפוליטיקאי בדרכו למשרד האמיתי שאליו הוא שואף, בדרכו הארוכה יותר למשרד ראש הממשלה כמובן.
מחוץ לגבולות המדינה משתנה היחס. יש כבוד. על מדרכות ז´נבה של ועידת ארגון הבריאות העולמי, חש פתאום שר הבריאות הישראלית את ההערכה למערכת הבריאות המתקדמת שאותה הוא מנווט. שבעתיים מבהיקה ההערכה כשניתן להביע אותה מול סגן שר שדובר אנגלית שוטפת ולא מביך את בני שיחו באותיות קטועות מייד אין תל-אוביב.
מנהל חדר המצב של הוועידה קיבל את פניו של ליצמן ברשמיות מופגנת, ממקד את מבטו באורח שיבוא אחריו. דקות ספורות נדרשו לו להבין עם מי יש לו עסק. ליצמן בא צמא לידע ומצויד בכל קמטי הניסיון המחכים של ישראל הנרגנית. הוא תקף את מנהל חדר המצב בשאלות שהלכו וסבכוהו. "יש לישראל שר בריאות חכם", התבטא מנהל חדר המצב בייאוש.
"וזאת מנין לך?" שאלו אותו.
"מכך שלא היו לי תשובות על השאלות שהוא הציג בפני", חייך המארח במבוכה דיפלומטית.
דומה, כי שם, מוקף בשרי הבריאות של ארה"ב ושל הונגריה, ובמרחק נגיעה משרי הבריאות של עיראק ואיראן, כשהבכורה נופלת בשלה למעמקי הבנתו המאוחרת, סלח יעקב על ´גניבת´ ראשות ועדת הכספים. מז´נבה היא נראית קורצת פחות ומיוזעת הרבה יותר.
זאת לא הכימיה המפתיעה שנוצרה בינו לבין שר הבריאות העיראקי. אפילו לא התפקיד הקלאסי שהוטל על כתפיו, תפקיד מריר המוטל על כל איש ממשל ישראלי המופיע בפני פורום בין-לאומי: הדיפת גינויי מדינות ערב. זאת האווירה השונה. את חלקו הרשמי בפרוטוקול הישראלי מילא סגן השר בהצלחה. הוא יצא כשהנציג האיראני דיבר. הם יצאו כשהוא דיבר. הכל לפי הספר. בדבריו גם תקף במרומז את מדינות העולם שאינן יודעות מה קורה באמת בין הישראלים לפלסטינים. בשעות הפנאי ביקר - כמו כל שר חרדי טוב - בקהילה היהודית ובמוסדותיה.
ליצמן נראה לפרקים כמו חתן מצטנע שמקבל את שפע הכבוד במבוכה, יודע שזה מגיע לו בתוקף תפקידו. השררה - זו שממגנטת אליה שמחונים ופואדים ואהוד ברק´ים - זרה וחדשה לו, בתור חכפ"ש (חבר כנסת פשוט) לשעבר. בכל טיסותיו עד היום עמד בתור כמו כולם ועם עמך ישראל. איש לא המתין לו בצאתו ובבואו. הפעם פינו לו את הדרך. בלי תורים ובלי בידוקים. הכל ירוק. כבוד מהארץ ועד לשמים, בליווי צמוד של מאבטחים.
השגריר המתין לו ביראת כבוד בטרמינל ולקח אותו למקום האירוח שלו. המאבטח הצמוד לן מול חדרו כל הלילה, כשמאבטח אחר מחליף אותו. לפנות בוקר הייתה תקרית קטנה. סגן שר הבריאות ראה את המחוג על השעה ארבע בבוקר וקם כמו ילד טוב ירושלים, כדרכו בקודש, יצא מהחדר בבית המלון, כשבכוונתו למקווה החב"די.
המאבטח זינק. "כבוד סגן השר, בוקר טוב, כשאדוני ישן, הייתי ער כל הלילה לשוטט בעיניים שלי שלא יגיעו לכאן שליחים מטעם שר הבריאות האיראני... אם השכמת, תאפשר לי בבקשה לעצום עיניים לכמה דקות, ורק אחר כך נצא".
הם התפשרו על יציאה למקווה בחמש וחצי לפנות בוקר כדי שהמאבטח יוכל לתפוס תנומה בת שעה וחצי. בשעה הנקובה נקשו פסיעותיהם של השניים על רחובותיה השוממים של ז´נבה בדרכו של סגן שר הבריאות למקווה.
שם בז´נבה, דומה כי האפיקים של סגן שר הבריאות - תפסו כנפיים. במקום לשבת מול שולחן עץ מרובע בחדר דחוס אגו ואנשים ולהתקוטט בעזרת הפטיש מול קריאות ביניים של קרחים ממר"צ ומפוהקים מהמפד"ל, מצא עצמו ליצמן במעליות נוצצות עם מדינאים מארצות אחרות שמדברים על בריאות ועל קידמה.
הכבוד הזה שנופל עליו פתאום מאן שהוא, נותן לו להבין כמה כוח הוא מרכז בידיו בתפקידו. את הפירות יקטפו אזרחי ישראל. כשליצמן נואם השני בתור לפני מזכ"ל האו"ם, יהיה פקיד במשרד האוצר שיצטרך ´לשלם´ על זה. כשעשירי ז´נבה מתכנסים לכבודו ונדחפים להצטלם איתו, הוא מקבל כוח לכופף עוד כמה קריטריונים בדרך למיגור הבירוקרטיה הישראלית.
בלובי של מלון קפולינסקי המהודר נתקל ליצמן באורח בלתי צפוי, אך די מצוי: ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. השניים עצרו מופתעים כשנתקלו איש ברעהו מול המזרקה הגדולה. ברגע הראשון השתררה מבוכה. מאז שהדיחה קדימה את ליצמן מראשות ועדת הכספים, שרר נתק חריף בין השניים.
אולמרט, מלומד בקסמים אנושיים, התעשת ראשון. "מה שלומך הרב ליצמן?" סגן השר השיב לו בשאלה - "ומה שלומך אתה?"
"אני, מה שלומי? תקשיב לי הרב ליצמן, לו הייתי אחד מחמשת חברי סיעתך, הייתי מצביע רק לך לתפקיד ראשות ועדת הכספים", חייך אולמרט. לא מעודכן שוועדת הכספים אאוט - משרד הבריאות אִין.
בהמשך היום העמוס, כששרי בריאות מכמה מדינות עמדו אצלו בתור, כביכול הוא ולא אחר המציא את הפניצילין, לא התאפק אחד מעוזריו ושיגר לו פתק בהול: "האם אתה עדיין מתגעגע לראשות ועדת הכספים?"
ליצמן חייך. סגן שר הבריאות הישראלי הִבריא מהחיידק.
הטור הפוליטי "המטבחון" מאת יוסי אליטוב מתפרסם השבוע בעיתון ´משפחה´.