החנפנות של ש"ס, הבדיחה של יהדוה"ת

"בעיית השבת? מה קרה עם השבת?", נדרך נתניהו וכמעט קפץ ממקומו.

אייכלר, נהנה מאלמנט ההפתעה והסביר לחברים בפרוטרוט, עד שעשן יצא מאוזניהם: "יש בעיה עם הצעת החוק של אחמד טיבי שמבקשת לחייב את חברות התעופה בתשלום פיצויים לנוסעים, בגין איחורים משמעותיים בלוח הטיסות. צריך להחריג בחוק, ולקבוע שאם חברת אל-על תבטל טיסות מחשש לחילול שבת, היא תהיה פטורה מתשלום פיצויים".

החברים עיכלו באיטיות את המידע. נתן אשל היה הראשון שהתאושש: "זה חשוב מאוד. ראש-הממשלה, אני אטפל בזה מיד. פרח, תרשמי בבקשה", אמר, וקרץ בעינו.

"נו, מסמנים לי שסידורי האבטחה הושלמו. צריך ללכת", אמר נתניהו והחברים התפזרו. שעה ארוכה אחרי שגירש את החברים בחטף, עוד הראה לוח-הנוכחות הסמוך למליאה על הימצאותו של נתניהו בבניין הכנסת.

לכו תקנו ´תירוצי אבטחה´, ממי שמילתו אינה מילה והבטחתו אינה הבטחה.

רגע אחרי שחופפו מהלשכה לא-אחר-כבוד, סיכם את האירוע, אחד מחכ"י יהדות התורה הנעלבת, בדרך מקורית. "אצל לבני", הוא השווה בפרצוף של תלמיד נזוף, "זה לא היה קורה".

שבת? שלום!

חלף פחות משבוע ולחברי יהדות התורה התאפשר להשיב לראש-הממשלה בדיוק באותה מטבע, של תירוצים מגוחכים והתחמקויות משפחתיות מפותלות.

כמו כל חברי הקואליציה, הוזמנו ח"כי יהדות התורה לגיבושון הקואליציוני בצפת. לנתניהו, עלה בבריאות שהאירוע הזה יצליח. שנתיים ושלושה חודשים חלפו מיום כינון הממשלה. כמה מראשי-הממשלה שקדמו לו, כבר ישבו בשלב הזה של הקדנציה בבית, או התגלגלו מהמדרגות, בדרכם הביתה. והנה, דווקא ביבי, ראש-הממשלה הכי חבוט בהיסטוריה, יציב ומגובש מאי פעם. האם ישנו בנמצא עונג שבת גדול מזה?

אבל, שוד ושבר, החבר´ה ביהדות התורה הבריזו, ולא רק בגלל שהגיבושון בלשכת ביבי בראשית השבוע, היה עבורם די והותר.

בהשוואה לתירוצים המגוונים של חברי יהדות התורה, אפילו ההתחמקות של ביבי בראשית השבוע מחווירה. גפני ומקלב, נימקו את ההברזה ב´סיבות אישיות´. מוזס נטש את הגיבוש לטובת הגיבוס, ותלה את היעדרותו ברגלו המגובסת של קרוב משפחה. ליצמן הסביר שאין מקווה-טהרה באזור, וליתר ביטחון, שריין לעצמו תירוץ רזרבי: שבת האויפרוף לנכדו של הגערר-רב´ה.

ואייכלר? הוא הוציא הודעה מנומקת על אי-יכולתו לחגוג בשבת לנגד עיניהם של הזוגות הצעירים הנמקים ללא קורת גג. "אז איך זה שהוא לא חשב עליהם בשבת ל"ג בעומר, כשנפש במלון בטבריה?", תמהה אחת מהנשמות הטובות בסיעת יהדות התורה. באמת, שאלה טובה.

ומה התשובה? שאף לא אחד מהתירוצים המוזכרים לעיל, אינו הנימוק האמיתי להברזה המאוחדת של יהדות התורה. כי את הסיבה האמיתית, איש מהח"כים לא יאמר בקולו: כשיהודי חרדי מקבל הזמנה לשבת משותפת בהווי ישראלי-חילוני, עם זמרות-מלוות לזמירות השבת (דוגמת הח"כית עינת וילף מ´העבודה´, רעיית העיתונאי הגרמני ריכרד גוטיאר), בטנו מתהפכת.

כשאותו חרדי אומלל, עוד שומע, בנוסף, שאת ´דבר-התורה´ המרכזי, יישא קובי אריאלי, במופע סטנד-אפ מגלגל, שמבוסס על הומור עצמי מתובל (או במילים אחרות: ´צחוקים´ על חשבוננו), הופך כאב הבטן לסוג של בחילה.

כשמזמינים אותך לכזאת שבת, הדבר היחיד שמתחשק לך הוא לומר: שלום.

זה מה שעשו ח"כי יהדות התורה. הם הקפידו להתחמק באלגנטיות, יען כי זה לא ממש נימוסי וממש לא משתלם, לפגוע במארגנים - אנשי לשכת ראש-הממשלה.

אוכלי שולחנו

הדבר האחרון שח"כי יהדות התורה חשודים בו, הוא תיאום עמדות. הייתה להם, בלי לומר מילה, תחושת בטן משותפת. הם התחמקו מזה, אחד-אחד, כי כולם ביחד וכל אחד לחוד, הרגישו שזה פשוט לא המקום להיות בו בשבת.

הם התחמקו, אחד-אחד, הש"סניקים השתתפו, אחד-אחד. כל חברי סיעת ש"ס נכחו שם, למעט שר הדתות יעקב מרגי, שהסתפק, כנראה בגיבושון העצמי שערך עם סופיין אבו זיידה, במסגרת ´יוזמת ג´נבה´.

כשיהודי חרדי מקבל הזמנה לשבת משותפת בהווי ישראלי-חילוני עם זמרות-מלוות לזמירות השבת, בטנו מתהפכת. כשאותו חרדי אומלל, מתוודע לכך שאת ´דבר-התורה´ המרכזי, יישא קובי אריאלי, במופע סטנד-אפ שמבוסס על הומור עצמי מתובל (ובמילים אחרות: ´צחוקים´ על חשבוננו), הופך כאב הבטן לבחילה

הש"סניקים נהנו מכל רגע: אברהם מיכאלי השתלט על עמדת הגבאי. רק את ה´יעמוד´ של ראש הממשלה הוא פספס בקריאת התורה של הבוקר, מאחר שהתברר, כי ראש-ממשלת ישראל, הוא בכלל ´לוי´. ניסים זאב אחז בחוזקה בעמדת ה´בעל קורא´, והחברים הרגישו לרגע כמו בפיליבסטר לא נגמר.

מיכאלי וזאב נאבקו על הכופתאות. על המנה העיקרית, התקוטטו השרים ישי ואטיאס: מי יזכה להסב על שולחנו של ראש-הממשלה? נמצאה פשרה מקורית: ישי ישב עם נתניהו בסעודת הלילה ואטיאס בסעודת הבוקר.

נתניהו הפליא לדרוש מעניינא דיומא, בהמשילו את המנורה, אשר ששה קנים יוצאים מקנה המרכזי והשלהבות שבהם מכוונים כלפיו, לקואליציה היציבה, אשר כל חברי הסיעות בה מכוונים לאותה מטרה. לרגעים נדמה שהש"סניקים הולכים עם הווארט רחוק מדי, ומכוונים את שלהבותיהם לעברו של ראש הממשלה.

אם תרצו, זהו ההבדל בין יהדות התורה לש"ס. האשכנזים רואים בשליחותם לכנסת סוג של ´בדיעבד´ על-אף שברבות הימים והג´ובים, הם לא ממש סובלים, תמיד יקפידו להבליט את השוני. החברים הספרדים, לעומתם, יושבים שם ממש ´לכתחילה´.

זהו אינו רק הבדל בין מי שנוטל תפקיד שר למי שמקפיד להישאר רק סגן. השוני שורשי, עמוק, חלק מובנה באישיות. זו הסיבה שאת גפני לעולם לא תראו יושב בנינוחות כשמאחוריו דגל ישראל, ואת ליצמן לא תמצאו מפזם בטקסים ממלכתיים את מילות ´התקווה´. הש"סניקים לעומתם, משתלבים היטב בסביבה. מרגישים בבית. יותר מדי.

מה נאמר ומה נדבר? ה´תוספת שבת´, שצורפה בעבר לשמה של ´יהדות התורה´ (לכנסת ה-16 וה-17, רצה הסיעה תחת השם: ´יהדות התורה והשבת´), מעולם לא נראתה כה מוצדקת.

אמונה וביטחון

במותו, ציווה ישראלי את החיים למספרי הסיפורים. חיים ישראלי, מזכירם המיתולוגי ואיש אמונם של ארבעה-עשר שרי ביטחון, הלך לעולמו ביום רביעי האחרון. הוא היה ´מר ביטחון´ של שרי הביטחון.

בשנת היובל למדינה, זכה ישראלי בפרס ישראל. ועדת הפרס ציטטה את השבחים שהעתירו עליו כל שרי הביטחון, מבן גוריון והלאה. האמרה המעניינת והקולעת ביותר, הייתה של יצחק רבין: "חיים ישראלי הוא הרצף הענייני של הביטחון, ובדרך כלל הצליח לתקן מה שהשרים קלקלו". מתברר, שלא רק רצף של ביטחון היה באיש. גם חוט של אמונה היה נסוך על מעשיו.

רופאיו של ברילנט ציוו עליו מנוחה מוחלטת. כשניסה להתלוצץ עמם לא צחקו. נותרו עמו רק הסיפורים. הכל רשום, מתועד וממוסמך, בדייקנות ´יקית´ טיפוסית. שלושה קרטונים מלאים בתכתובות, מונחים אחר כבוד בארכיונו. מה תעשה עם כל הארגזים? שאלתי. "אוריד אותם איתי לקבר", השיב, ולא בהומור

´חיים ישראלי´, נכתב בשלט הקטן שהוצמד ללשכתו בקריה. שמו היה תוארו. ידו הייתה בכל ושמו נישא בפי כל. משה דיין כינהו ´אנציקלופדיה ביטחונית מהלכת שכוללת בתוכה הכל´. זו הייתה אנציקלופדיה עבת כרס, מצונזרת מראשית ועד תום.

הפרק הביטחוני בחייו, עלום. הנקודה היהודית בהווייתו, קסומה. סבא שלו לא היה רב, אך דודו, שעל שמו נקרא, הרב מאיר חיים דולינקו, היה רבה של מוטלה בפולין, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ישראלי עצמו, פתח את יומו, מדי בוקר, בתפילת שחרית ולימוד דף היומי עם כיפה על הראש. לאחר התפילה הסיר את הכיפה, אך נותר ´דתי בלב´, ולא במובן השלילי של המונח.

מורשת בן גוריון

הוא שימש כשומר מורשתו הרשמי של ´הזקן´. כיהן, לפי צוואת בן גוריון, כיו"ר הוועד המנהל של בית בן-גוריון ויו"ר החברה להפצת משנתו של בן-גוריון. במשך יובל שנים, לא פוענחה החלטת בן גוריון לפטור את בחורי הישיבות מהצבא. אגדות הופצו, סיפורים פורסמו. על חלקו המרכזי של חיים ישראלי, איש לא דיבר.

עם כמה מאנשי-שלומנו, ניהל מערכת יחסים מיוחדת, מורכבת, ובעיקר נסתרת מהעין. דיסקרטיות מוחלטת, הייתה תנאי סף. הוא היה איש של מאחורי הקלעים, ולאנשים בסגנונו התחבר. לא לנציגים בכנסת, אנשי המלל, אלא לעסקנים, אנשי המעש. הרב משה דוד טננבאום, מזכיר ועד הישיבות, היה מידידיו הקרובים. מזכ"ל צא"י ר´ חיים ברילנט, היה מבאי לשכתו, ושמר עמו על קשר חם גם בימים שאחרי הפוליטיקה.

כשניסיתי לדלות בעבר מר´ חיים ברילנט, מעט מ´סיפורי חיים ישראלי´, סכר את פיו. פניתי אליו שוב השבוע, בעיצומם של ימי השבעה. "במותו ציווה לך את החיים. אם לא תספר לא יידעו", אמרתי.

"פעם בשנה, אני מספיד את אחד מאנשי הדור ההוא וחוזר לנפטלין", השיב ברילנט בהומור עצמי.

רופאיו של ברילנט ציוו עליו מנוחה מוחלטת. כשניסה להתלוצץ עמם לא צחקו. נותרו עמו הסיפורים, שיש להם חיים משל עצמם, חסרי מנוח. הכל רשום, מתועד וממוסמך, בדייקנות ´יקית´ טיפוסית. שלושה קרטונים מלאים בתכתובות בינו לבין חיים ישראלי, מונחים אחר כבוד בארכיונו.

מה תעשה עם כל הארגזים? שאלתי.

"אוריד אותם איתי לקבר", השיב, ולא בהומור, "כשאעלה למעלה, אומר לקרטונים: אתם עדיי. אם מישהו יפקפק, אקרא לחיים ישראלי".

חיים שכאלה

המזכיר המיתולוגי של שרי הביטחון, הגן בגופו על הסדר ´תורתו אומנותו´. הוא ליווה את ההסדר לכל אורך שנותיו, עיגל פינות, החליק קצוות. לחש לאוזניהם של שרי הביטחון לדורותיהם. והכל בדממה. בלי מילת קרדיט, בלי בדל כותרת.

"כשהתקשורת התחילה לחגוג על העלייה הדרמטית במספר בחורי הישיבות", נזכר ברילנט, "קרא אלי חיים ישראלי ושאל, ´מה עושים? איך ממשיכים את ההסדר בלי לעורר עליהום?´. אמרתי לו: זו אשמתכם. חצי כולל חזון-איש או כולל פוניבז´ אפשר להוציא מהרשימות, הם עברו את הגיל ולא הייתם מגייסים אותם אפילו אם הם היו רוצים.

"לא היה צריך לומר מילה נוספת. ישראלי הלך מעצמו ותיקן את הרשימות, כדי שלא לנקר עיניים. הוא היה מרוצה עד הגג שעלה בידיו להמשיך את ההסדר בלי לעורר מתקפה אנטי-חרדית. מבסוט, כאילו גייס הרגע אוגדה שלמה".

זהו סיפור על אנשי הדור ההוא, על ´המייסדים´ מסוגו של ישראלי, שגדלו על ברכי הסב החרדי. הניואנסים הכי דקים היו גלויים לפניהם. היו שניצלו את ההיכרות כקרדום לחפור בה. ישראלי הפך אותה לכלי רב עוצמה לסייע. לא רק לתלמידי ישיבה אותנטיים, גם לבעלי תשובה. אולי בשל העובדה שנפשו אשר נעה בין שני עולמות, יצאה אליהם.

"בתקופת שר הביטחון עזר וייצמן, כשעולם התשובה החל לפרוח, נוצרה לנו בעיה. הכלל באותם ימים היה, שבחור לא יכול לקבל מעמד של ´תורתו אומנותו´ אם חמש שנים לפני הגיוס הוא לא למד במוסד עם מערך לימודים תורניים אינטנסיבי.

"ההוראה הזאת חסמה את הדרך בפני כל בעלי-התשובה. ישראלי נכנס לעובי הקורה, במלוא המרץ, והביא לשינוי הקריטריון. מאות ואלפי בעלי-תשובה חבים לו את התקרבותם. באכ"א באו ואמרו לו: מה אתה עושה? הרי יש ביניהם גם טייסים במילואים?, והוא השיב: הלימוד שלהם כעת בישיבה, לא פחות חשוב.

"הרגישות שלו לנושא הייתה כה רבה. כאילו הוא אחד מאנשי ´ועד הישיבות´ ולא בכיר במשרד הביטחון. פנה אליו ראש אכ"א ודרש לגייס בעלי תשובה. הנימוק שלו היה שיש נערים, בנים למשפחות חרדיות, שמנותקים לגמרי. ´יושבי ברזלים´ הוא קרא להם, ושאל את ישראלי איך יכול להיות שלפתע בהגיעם לגיל גיוס, הם הופכים ברגע אחד לחוזרים בתשובה.

"ישבנו, ולאחר מכן חיים ישראלי הסביר לראש אכ"א, שהוא חייב להבדיל ולעשות הבחנה בין ´חוזר בתשובה´ לבין ´בעל תשובה´. ´בעל תשובה´ – הוא הסביר - זהו בחור שנולד וגדל ברקע חילוני. אין שום סיבה לפקפק בהתקרבותו לדת. אל תכבידו על אדם כזה. את יושבי הברזלים, תגדירו אחרת. תקראו להם מצידי, ´חוזרים בתשובה´".

כולן היו בנותיו

המטען שכמעט והתפוצץ לחיים ישראלי בידיים, תוך כדי נטרול, לא היה גיוס בחורי ישיבות, אלא גיוס בנות: "בלב הסערה, הסטייפלר אמר לנו, מה אתם מתפלפלים כל-כך בחוק. הרי אם יהיה שר ביטחון טוב, החוק הכי רע יהיה טוב. אם יהיה שר ביטחון רע, החוק הכי טוב יהיה רע. הלכנו לשר הביטחון, ועזר וייצמן אמר לנו: לכו לחיים ישראלי. מה שהוא יחליט מקובל עלי.

"הנוסח שהתקבל לבסוף וקיים במתכונתו עד היום, הוא נוסח של בעל ´הקהילות יעקב´. ח"כ בן מאיר מהמפד"ל, ישב בוועדת חוץ וביטחון והציע שהגדרת הפטור תהיה: אוכלת כשר ושומרת שבת. חיים ישראלי, שהיה בעל רגישות יוצאת מן הכלל, הציע מאחורי הקלעים שנשאל את מרן הרב שך והסטייפלר.

"הגעתי לבני-ברק בשעת לילה מאוחרת. הרב שך כבר ישן. עליתי לסטייפלר, והוא אמר לי: ´אוכלת כשר? זה בסדר. גם רבנות זה כשר אצלם. אבל שומרת שבת? איך היא יכולה לחתום? וכי אני עצמי שומר שבת? לפעמים אני מכניס את האצבע לזקן וטוב שאני נזכר ששבת ולא מוציא את היד´.

"הסטייפלר הוסיף ואמר: ´הרי יראו את הבת יוצאת מחוץ לתחום ומחזיקה בידה מטפחת, ויאמרו שהיא טלטלה ברשות-הרבים, ולכן, לכתוב בחוק, שומרת שבת, אי אפשר. שיכתבו: אינה נוסעת בשבת´. למחרת היום, שמע זאת הרב שך ואמר: ´חידוש כזה יכול לומר רק בעל הקהילות יעקב´.

"העברתי לחיים ישראלי את הדברים, וכיהודי שומר מסורת, הוא התפעל כולו מדקות האבחנה. כדי למנוע מראש ויכוח בוועדה, אמר שידאג לכך שמערכת הביטחון תביע תמיכה בהצעה, וכך היה.

"אחרי שעבר החוק שפטר את הבנות מגיוס, נותרו כאלפיים בנות שנפלו בין הכיסאות. מעמדן היה מוקפא, לא לכאן ולא לכאן. התעורר ויכוח במערכת הביטחון. חיים ישראלי בא ואמר: קח את הרשימה, תראיין אתה את הבנות. מי שלומדת בסמינר בית יעקב ובמקום דתי, יכולה לרדת. תחליטו אתם. אני סומך עליכם".

מסלול חד סטרי

ולמרות המחויבות העמוקה, סירב להשתמש בערוץ הישיר מול גדולי ישראל למינוף עצמי. הוא נשמר שלא להפוך את הסיוע מצידו למחויבות מצידם: "זהו אחד החלקים הכי מעניינים. פן מרתק באישיותו. כשהצעתי לו להיפגש עמם, אמר: הזמן שלהם יקר ולגוף העניין זה יכול רק להזיק.

"הייתה רק פעם אחת ויחידה שבה ביקש לקרוא לחצי מרחוב מודיעין בבני-ברק, על-שמו של בן גוריון. מעבר לכך, הוא לא ביקש דבר. בוודאי שלא פרסום. הוא הבין שאם הקשר והסיוע המיוחד שלו ידלפו החוצה, תועלת לא תצמח מכך. הייתה לו רגישות והבנה שאי אפשר למצוא היום.

"באחד הימים, התעוררה שאלה בעניין של פינוי קברים. חוות-הדעת של הרב-הראשי לצה"ל תמכה בהעתקת הקברים, אבל הואיל והנושא היה באחריותו של ישראלי, האיש לא היה רגוע. הוא אמר לי: ´הרב שך הוא ראש ישיבה. הרב אלישיב פוסק. אני צריך פסק. הרב הראשי לצה"ל טוען שאפשר להעביר את הקברים בלי שום פקפוק, אבל אני לא נרדם בלילה ורוצה לדעת מה אומר הרב אלישיב?´.

"רק אחרי שהרב אלישיב אישר את ההעתקה, בסייגים מסוימים, חיים ישראלי נרגע. הוא גם ידע איך להציג זאת בצורה שלא תפגע ברב-הראשי לצה"ל. בישיבה שנערכה לאחר מכן בקריה, הוא אמר: ´גיבשנו הסכמה רחבה, גם של החוגים החרדיים´. על סיפור כזה היום, היית רואה כותרת בעיתון עוד לפני שנשאלה השאלה. אבל אז זה עבד אחרת. הפקידים היו אחרים, וגם נציגי הציבור. הכל היה אחרת".

אם לרגע דימיתי לשמוע בקולו של ברילנט-האב, נימת ביקורת עכשווית-אקטואלית, זו הייתה רק תחושה שלי.