"איני יכול עוד", אומר גדעון סער בימים האחרונים, בניסיון להסביר את הסיבות לפרישתו ולפרוט על נימי הגעגועים למנחם בגין, שהתבטא כך בעבר. הבעיה היא, שהליכודניקים הם אלו שעדיין אינם יכולים.
כבר בתחילת שנות ה-90 עמד הרב שך זצ"ל על הפער התהומי בין הימין לשמאל בישראל, לרעת השמאל. למרות נטייתו הטבעית לפרגמטיות, הן מתוך תפיסה הלכתית והן מתוך מסורת גלות ארוכת השנים, הוא לא נמנע מלהצביע דווקא על חולשתו של השמאל הישראלי, כמי שיונק את כוחו המהפכני מתנועת השמאל הקומוניסטי של רוסיה.
הרב שך, שראה מול עיניו את התרחשותה של המהפכה הסובייטית ברוסיה, הכיר מקרוב את מקורותיה ואת המעיינות האידיאולוגיים ממנה שאבה את כוחה.
ימין ושמאל תפרוצי
יש הרבה מן המשותף בין האידיאולוגיה המהפכנית של השמאל ובין כמעט כל אידיאולוגיה דתית אחרת: השמאל איננו מכיר במציאות, אלא מנסה לכתוב את המציאות מחדש לפי תפיסת עולמו. זה מקור כוחו וזהו גם מקור כישלונותיו.
דוגמה פשוטה ומוכרת לכל, הוא הניסיון עקוב הדמים לכונן הסדר שלום בין מדינת ישראל לפלסטינים. איש הימין מתבונן בשאיפות הפלסטיניות על כלל הארץ או לשובם של פליטים אליה, ומבין כי באופן מעשי לא ניתן ליישב את הסתירה בין שאיפות הציונות למדינה יהודית לבין שאיפות הפלסטינים. אך איש השמאל מגיע עם האידאולוגיה מהבית, ומנסה פעם אחר פעם להחיל אותה על המציאות. הוא יציע ויתור כזה ונסיגה אחרת, וינסה להכתיב למציאות בכל פעם איך לנהוג.
את התוצאות מכירים כולנו. ברוב המקרים זה נגמר בכישלון. כי את המציאות קשה לנצח. אבל לעצור את תיאור השמאל כאן , זה יהיה זה פשטני מדי. יש למאמצי השמאל פירות, מהם נהנים היום גם המתנגדים האדוקים ביותר לאידיאולוגיה שלו. כי באפקט המצטבר, יוצר השמאל שינוי בטווח הארוך, המקרב את המציאות אל חזונו.
דוגמא קטנה? ביטוח לאומי, מוסד שכולנו זקוקים לשירותיו מפעם לפעם, תהיה הביקורת עליו אשר תהיה - מעטים האנשים בישראל שיהיו מוכנים לוותר על המוסד הזה, שחיוניותו הוכחה כעת כקריטית לאור משבר הקורונה, בהיותו רשת ביטחון חברתית - הוא, לא עלינו ולא עליכם, המצאה ששורשיה בשמאל.
התפיסה השמאלנית הבסיסית טוענת, שכל בני האדם שווים וממילא ישנה אחריות קולקטיבית לכל אחד על חברו, גם אם משמעות הדבר שאתה העמל לפרנסתך צריך לסייע, בעל כורחך, לשכנך שאיננו יכול להתפרנס בכוחות עצמו. ישנן רמות שונות בהשקפת עולם זו. בארה"ב הקפיטליסטית אין לה כמעט ביטוי, והאחריות שלך לגורל רעך הנתון במצוקה מוגבלת למינימום שבמינימום במקרה הטוב.
רק כאן, במדינת הרווחה שחלמו לבנות מנהיגי מפלגת מפא"י, ששאבה השראה לא מעטה מרעיונות סוציאליים שמקורה ברוסיה הסובייטית, יש מקום למוסד כמו הביטוח הלאומי.
אז כן, ישנם יתרונות משמעותיים לאידיאולוגיה השמאלנית, בפרט כאשר היא איננה כופה את עצמה בכוח, כדרכה, ובפרט כאשר היא מנהלת את השינויים החיוביים שהיא רוצה לחולל במציאות, תוך כדי תהליך ארוך טווח ולא במכת פטיש. או, בלשון אחרת: אבולוציה (תהליך מתפתח), במקום רבולוציה (מהפכה).
הימין והחרדים, שותפות אינטרסים וקצת אידיאולוגיה
את כל האמור לעיל הבין בפיקחותו הרב שך ז"ל, כאשר בחר לדבוק בימין השמרן המתנגד למהפכות, והמתנגד לכפיית אידיאולוגיה על ציבור. הימין יכול לגרום נזק מועט יותר למגזר החרדי, ומזוהה איתו רעיונית. השמאל נושא בעגלתו הריקה אידיאולוגיה שוצפת וקוצפת במעטה של סובלנות, בעוד הימין מניח באמת לכל מגזר לנהל את ענייניו מתוך אמונה אמיתית בליברליות וחופש המחשבה, הדיבור והמעשה.
יש באמור לעיל הסבר מניח הדעת, מדוע בכל שנותיה של מפלגת הימין עמדו בראשה ארבעה מנהיגים בעוד אורך קדנציה ממוצעת של ראש מפלגת השמאל התורנית קצר מזה של גפרור זעיר: הלהט האידיאולוגי החתרני והמהפכני של השמאל איננו מניח לו לשקוט על השמרים. הוא דוחק בו שוב ושוב לשפר את תוצאת הניסוי הקודם, שכאמור נכשל פעם אחר פעם.
ונעבור לחלק האומנותי: יהי רצון שתהיה הקדמה ארוכה זו בסיס להבנה המצערת מדוע פרישתו של גדעון סער מן הליכוד איננה צפויה להביא, באופן מיידי, להחלפתו של נתניהו או לקץ שלטונו, גם אם תגרום בסופו של דבר לזירוז הקץ.
סער, ליכודניק בליבו ונשמתו, הבחין כבר מזמן שבערוגתו של נתניהו לא צומחים מנהיגים. זה האחרון, מתוך ראיית עולם ימנית בשורשה וריאלית להחריד, דואג לקפד את ראשם עוד טרם יהוו אלטרנטיבה ראויה ואיום פוטנציאלי לשלטונו. הוא לא מניח לערכים מוסריים, כגון הגינות, חברות או יושרה, להסיח את דעתו מן המטרה העיקרית, שהיא כמובן המשך שלטונו, דבר - שבניגוד למה שמייחסים לו בשמאל - אינו רק למען טובתו האישית אלא לטובתה של המדינה, שכן לשיטתו טובתה מכתיבה שבראשה יעמוד "ביבי. ימין. חזק", כזה שלא ייכנע לשאיפותיו האוטופיות של השמאל.
את הרעיונות הימניים הללו סער מכיר היטב, כמו גם את רחשי ליבם של קהל הבוחרים בהם, הליכודניקים, אותו גרעין קשה שהתברר בבחירות 2006 כ-12 מנדטים בלבד, כלומר 10 אחוז מכלל בעלי זכות הבחירה במדינת ישראל; הגרעין הקשה שתמך בליכוד עת הגיעה המפלגה לשפל המדרגה מבחינה פוליטית, בבחירות בהם הפסיד נתניהו לאולמרט בהתמודדות על ראשות הממשלה את הפסדו הצורב ביותר אי פעם.
נאמנותם של שאר הליכודניקים למנהיג המפלגה ותמיכתם בו, הזוכות ללעג וקלס כיום, הן אלו שהובילו אותם אז לנטוש את ביתם הישן בליכוד וללכת - בין היתר - אחרי אריק שרון ל'קדימה' ולתמוך ברעיונות כמו התנתקות מחבלי מולדת. שהרי, כאמור, בבסיסה של תפיסת מפלגת הימין בישראל אין מונחים כמו "ארץ ישראל השלמה" או "אף שעל", אלא לאומיות, שמרנות , מסורתיות ונאמנות לדרך אותה מתווה מנהיג המפלגה.
סער, שהשתייך לאותם שלא פרשו מן הליכוד באותה העת יחד עם בנימין נתניהו, ניהל יחד אתו מאבק פנים-ימני על קולותיהם של הליכודניקים: האם יעדיפו את הנאמנות למפלגה, או שמא את הנאמנות למנהיגה המעוטר? אבל הנאמנות היא מילת המפתח להבנת אותה סיטואציה. נאמנות, שמקורה בשמרנות.
מכאן, שקריאתו של סער כעת "איני יכול עוד", היא קריאה אותנטית כמו של מנחם בגין בשעתו; קריאתו של העומד את עמידת הימין הקשוחה והדוגמטית, זו שאיננה יודעת פשרות, עד לרגע בו הוא נשבר. זו איננה קריאה פוליטית הגיונית, אלא נקודת שבר.
ההיגיון אמור היה להכתיב לסער כי למהלך מסוג זה אין היגיון פוליטי לטווח ארוך. למרות שיתכן כי בטווח הקצר הוא יקצור הישגים כאלו ואחרים, הגרעין הליכודי הקשה לא יוכל לסלוח על הבגידה הכפולה, הן במפלגה והן במנהיגה הנבחר. לא יתקבלו כאן תירוצים. ומקרה כחלון יוכיח. הנאמנות היא ערך עליון עבורם.
במבט פנים חרדי, סער איננו נופל מנתניהו במאומה, והתמיכה בו - לו היה ראש המפלגה - טבעית וברורה. אמנם, בפן הציבורי הוא איננו מתקרב לכריזמה ולכשרון הרטורי של נתניהו (נאום פרישתו הוכיח זאת באופן מדכדך). גם ניסיונו המדיני אינו בר השוואה לזה של נתניהו. אבל כושר מנהיגות וקסם אישי יש לו מן הסתם, כמו גם תדמית מהוגנת.
ניסיון מדיני ניתן לרכוש, כריזמה לא הייתה לשמיר, וכישרון רטורי נעדר מאריק שרון.
בשל מי הסער הגדול הזה?
יתכן, כי בעולם מתוקן (כזה המצוי בדמיונם של אנשי השמאל) נתניהו היה מפנה את מקומו, זקן ושבע הישגים וקרבות (שאת חלקם טרח ללבות), מתמודד לנשיאות ומותיר את הזירה למועמדים חדשים. ניר ברקת, ישראל כץ, יולי אדלשטיין ואפילו סער עצמו אילולא פרש, היו מתמודדים על התפקיד מול בנט, לפיד, אייזנקוט ואולי אפילו גנץ.
אך לפי מפת הסקרים נראה, כי כרגע פרישתו של סער אינה גורעת מהליכוד יותר מחמישה עד שמונה מנדטים, ואינה ממצבת אותו כיורש העצר בליכוד, אלא ככזה העלול לזרז את תום שלטונו. וכידוע, לא "קוטל המלך" הוא בהכרח זה הזוכה בכיסאו, אלא האיש היודע לספר סיפורים בצורה הטובה ביותר...
האם יוכל סער לספק את הסחורה, או שתרומתו תסתכם בכך שאת מושבו בכנסת תפס באופן אירוני מלחין הפזמון "היידה ביבי" (ח"כ ואטורי)? ימים יגידו.