המשא ומתן הקואליציוני תקוע נכון לעכשיו, ולפי מה שהתפרסם אודותיו עד כה, ראוי שייכשל. אם השמאל מקבל שליטה מלאה על הממשלה בכל התחומים הקריטיים ביותר, כמו משפט, תקשורת, ביטחון וכלכלה, אזי ההשפעה של הימין תהיה מזערית. זו תהיה ממשלת שמאל עם ארומה קלה של ימין מלמעלה. ואין הצדקה שגוש הימין על 58 חבריו יקבל את תנאי הכניעה שדורש השמאל.
ישנו כמובן האבסורד המספרי, שקבוצה של 15 או 17 חברי כנסת (לא ברור כמה הם יהיו בסוף), כחמישית בסך הכל מהקואליציה המתרקמת, הם מכתיבים את הטון. והכי חמור - הם קובעים בלעדית בתחום המשפטים, שזה תיק סופר רגיש וסופר דרמטי למדינת ישראל בעשורים הקרובים.
ממשלת ימין זו לא מטרה אלא אמצעי. המטרה היא קידום מדיניות, האמצעי הוא בחירה של פוליטיקאים ימניים בעמדות מפתח. אם התוצאה שאנו מקבלים בסוף זה ממשלת שמאל, שהימין רק מקבל את ראשות הממשלה לחצי קדנציה ומודר לחלוטין מכל השפעה על תחומי המשפט, התקשורת והתרבות, זה אומר שצריך להתנגד לממשלה כזו. זו ממשלה שראוי להוות לה אופוזיציה.
ההשפעה על תיק המשפטים היא קריטית. בית המשפט העליון האקטיביסטי והפוליטי שהיה כאן בעשורים האחרונים, איבד את אמון הציבור בצדק. בית המשפט העליון הפך לגוף שמתווה מדיניות, ובכך מחליף את הדמוקרטיה. הוא עושה זאת באמצעות פסיקה אקטיביסטית בסוגיות רגישות ופוליטיות מאד, וזה על פי ערכים אישיים של שופטים שבאורח פלא כולם היו שמאלנים רדיקליים.
כדי להבין את המשמעות של מינוי שופטים, כדאי לחזור לאחד השסעים היותר ותיקים אצלנו במדינה: גיוס בחורי ישיבות, פולמוס ציבורי כבד משקל שאחרי עשרות שנים של כעסים ומתח כבד, הגיעו בכנסת להסכמה רחבה על מתווה הגיוני וסביר. ומה קרה? הוא נפסל בבג"ץ מטעמים של "חוסר סבירות" וערכים סובייקטיביים של השופטים, ללא כל היאחזות בחוק. המחלוקת נותרה בעינה עד היום.
כך גם כאשר הממשלה הציגה פתרון לבעיית המסתננים מאפריקה באמצעות הסגר במתקן חולות, בית המשפט פסל זאת. או כאשר המדינה קבעה ששכרם של המסתננים יופקד בפיקדון שיוחזר להם רק בעזיבתם, פסל זאת בית המשפט והגביל את הפקדון רק לאחוז נמוך מהשכר. כך גם האישור של בגצ לתומכי טרור להתמודד לכנסת, אחרי שנפסלו בוועדת הכנסת. כך גם כאשר שר הפנים אריה דרעי ביקש לבטל אזרחות של משפחות טרוריסטים במזרח ירושלים, סמכות המוקנית לו במפורש בחוק, פסל זאת בית המשפט העליון. וכך גם עוד עשרות סוגיות פוליטיות וציבוריות מהותיות שהציבור באמצעות נציגיו קבעו דבר אחד, ובית המשפט עשה את החלטותיהם פלסתר וקבע אחרת.
בתקופת איילת שקד נערך קרב בלימה, שאמנם לא שינה דרמטית את המערכת, אך הכריח אותה למנות גם שופטים שאינם שמאלנים. זהו שינוי קטן, אך חשוב מאד. וכעת, השמאל דורש לקבל שליטה מלאה על המשפטים, ולא בכדי. כי דרך מערכת המשפט השמאל שולט דה פקטו במדינת ישראל.
יש כעת הרבה שופטים שצריכים להתמנות בזמן הקרוב. בזמן שהקורונה פה לשנה (נקווה שלא יותר), וניתן להתמודד איתה גם בממשלת מעבר. שופטים מתמנים לעשר-עשרים שנה, ואף יותר, והם מסמר בלי ראש. לאחר שמונו, אין מה לעשות בנדון.
שימו לב, גוש הימין כעת לא דורש בלעדיות בוועדה למינוי שופטים. הדרישה כעת מאד מינימלית - להגיע למנגנון של הסכמה על המינויים בין כחול לבן לליכוד. כלומר, שהמינויים יהיו על דעת שני הצדדים, או שלא יהיו מינויים כלל. דרישה הוגנת מאד, והיא מתעצמת כאשר השמאל הוא סך הכל חמישית מקולות הממשלה.
אך לא. השמאל רוצה להמשיך לשלוט במדינת ישראל באמצעות מערכת המשפט. וכעת אנו במצב שהימין הולך להעניק לו את זה. אם ניסנקורן מקבל יד חופשית, הוא ימנה עשרות "אהרון ברקים" במערכת המשפט, ויקבע את שליטת השמאל במערכת כולה.
כחול לבן מקבלים הרבה הרבה מעבר לתרומתם הקטנה של 15 חברי כנסת, אפשר להשלים עם חוסר המידתיות, אך אי אפשר להשלים עם מונופול שלטון שמאלני טוטאלי לעשרות שונים. אסור לתת להם את השלטון המלא במדינת ישראל. גוש הימין לא מבקש סמנטיקה ימנית, אלא מדיניות ימנית-לאומית-ליברלית. ובשביל זה, צריך לפוצץ את המשא ומתן הקואליציוני, בגין תיק המשפטים.