"לא חרבה ירושלים אלא שדנו בה דין תורה".
הגמרא מונה בפנינו שורה של סיבות לחורבן ירושלים. המפורסמת שבהן היא שנאת חינם. סיבה שקצת פחות ידועה היא הסיבה הבאה: ירושלים חרבה בגלל שדנו דין תורה. בהשקפה ראשונה, סיבה זו נראית מוזרה ביותר, שכן מבית דין מצופה לפעול בדיוק כך - לפי דין תורה ולא לפי סטנדרטים אחרים.
ההתפתחויות האחרונות בוועדת הבחירות שופכות אור חדש-ישן על דברים אלה של חכמינו ז"ל. "האינטרס הפוליטי, כמו גם הפופליזם הגואה, מפתים את הרוב הפוליטי בוועדה (ועדת הבחירות) להשתיק חלקים משוק הדעות הישראלי" – כך פרופ' ידידה שטרן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, במאמר בידיעות אחרונות.
למעשה, גורמים פוליטיים ואחרים מנצלים את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת (הסעיף המאפשר פסילת מעומדים ורשימות) לניגוח בעלי עמדות קיצוניות, משני הצדדים. או, בתרגום חופשי, גורמי ימין ניסו לפסול את בל"ד מהצרכים שלהם, ומן הצד השני גורמי שמאל ניסו לפסול את בן ארי, אף הם מצרכיהם הפוליטיים.
אין ספק שלכל אחד טיעון לגיטימי מצד החוק, מה שגורר לתוך העניין את מערכת המשפט הישראלית. שכן ללא ניסיונות הפסילה בית המשפט כלל לא היה נדרש לסוגיה. אבל מערכת חוקים במדינה מתוקנת נועדה לשרת את החברה: לשמור על סדר בסיסי, וברמות גבוהות יותר לשמור על המיעוט מניצול יתר של כוח הרב, ולפעמים שמירה על הרוב בפני הפיתוי להפעיל את כוח.
המערכת המשפטית אינה מטרה בפני עצמה. ברגע שמשתמשי המערכות "שוכחים" זאת ומנצלים אותה, הם משיגים אמנם לעתים ניצחונות בטווח הקצר, אבל מייצרים פוטנציאלית נזקים גדולים מאוד לעתיד.
מערכת המשפט לא מסוגלת לעצור רעיונות. ולא משנה אם הם באים להשליט את תורת הרב כהנא, או תמיכה במאבק מזוין בקיום המדינה היהודית. המשפט לא נועד לזה, וכל נסיון לנצל אותו לצרכים הללו נועד מראש לכישלון. ניסיונות אלה אכן משפיעים על חיינו הציבוריים והפוליטיים, אבל לצערי בדיוק בכיוון ההפוך.
בימים אלה אנו עדים לכך כיצד מי שמעוניינים - בשם עצמם - לטהר את המערכת הפוליטית מאנשים ומפלגות עם עמדות קיצוניות, הן מימין והן משמאל, רק מעצימים את הקיצוניים בשני הצדדים. הם מפיחים רוח חיה במעומדים לפסילה בכך שהם מעניקים להם חשיפה תקשורתית חסרת תקדים.
ההתקרבנות והדרמה של הרדיפה הפוליטית רק מעצימות את כוחן של אותם קיצונים בעיני מעריציהם, ואף דוחפות לזרועותיהם אוהדים חדשים.
מקדמי הפסילות למיניהם - מהתנועה הרפורמית, ומפלגות השמאל מחד, וארגוני הימין ונבחריהם בכנסת מאידך - מגייסים למעשה את המשפט לצורך פעולה פוליטית, זאת בעוד המקום המתאים להתמודדות הרעיונית, נמצא בכיכר העיר ובכנסת.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי טיפול הכנסת ברב מאיר כהנא בתקופה שבה הוא נמנה עם חבריה היה הרבה יותר יעיל מהחוק שחוקקו כדי למנוע את התמודדותו לאחר מכן.
וזהו בדיוק דבר הגמרא "על שדנו דין תורה". התגובה לפסילת בן ארי (מעבר לכך שעוצמה יהודית לא נפסלה ועו"ד איתמר בן גביר התקרב לכניסה לכנסת ע"י הפסילה) מוכיחה שעמידה על דיוקו של הדין והמשפט - בבחינת 'יקוב הדין את ההר' - עשויה להביא לחורבן, ובמקרה הזה הקורבן הראשון הוא בית המשפט עצמו, אם נאמין להצהרות השונות שגררה ההחלטה לפסול את בן ארי.
בהתייחסה למימרא הנ"ל כתבה ד"ר רוחמה וייס: "כיון שאיש לא רצה לוותר על זכויותיו לכן חרבה ירושלים. "הטהרנות המשפטית מסנוורת את עיני מנהיגי הציבור שכנראה לא מבינים את הנזק שהם גורמים שלא בכוונה לאותו מוסד שהם מחשיבים אותו כקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית, ושהם מיטיבים לנצל במאבקים שונים. שכן אם ניצולו של בג"ץ יימשך לצרכים פוליטיים, אימון הציבור בו ימשיך להיחלש וזה יפתח פתחים נוספים לחורשי רעתו להחליש את בית משפט העליון בטווח הארוך.
דניאל גולדמן הוא יו"ר גשר